השכול בתקשורת בקדרות יום הזיכרון, שהתחלף תוך שעות ספורות בצהלות יום העצמאות, השכיחו לרגע את המציאות הניהיליסטית. הגלישה לתהום השחיתות מתבטאת בירידה של 700% בצמיחת התוצר (מ-5.2% ב-2007 ו-4% ב-2008, ל-0.7% בשנת 2009), תוך ירידת התוצר לנפש ב-1.1% (לעומת עלייה של 2.2% ב-2008), וצניחת היצוא ב-12.5%. אליטת הממון הישראלית, שהפסידה 43% מהשקעותיה במשבר הכלכלי, שרויה, ככל הנראה, מזה שנים, בניהיליזם קיומי של "ימי פומפיי האחרונים". זאת נוכח הבנתה שדבר לא יעצור את הגרעין האירני, ולא את ההתחמשות בטילים מדוייקים ארוכי טווח מצד אירן, החיזבאללה וסוריה - דבר שישתק בעת עימות את העורף הישראלי, ויפורר את תשתיתו התעשייתית.
זאת, בנוסף לאינדיקציות כי העוצמה האסטרטגית של ישראל מול צבאות סדירים היא מפוקפקת, ולישראל אין כל אופצייה ממשית לתקוף את אירן. הדבר הומחש במלחמה הכושלת בלבנון, שבה ארבעים אלף לוחמים נבחרים עם מיטב הנשק, ניגפו, תוך שיבוש מערכות, בפני ששת אלפים אנשי גרילה עם נשק מיושן. זאת בנוסף למחדלי רצועת הביטחון, ופשלות יום כיפור שממשיכות להיחשף. אומנם ההרג בעזה הוצג בתקשורת במילים "צה"ל מנצח באויר, בים וביבשה" (ברק), ודובר על "שיקום ההרתעה", אך מפקד אוגדת עזה ומסקרים צבאיים הבהירו - כמה חודשים לאחר המלחמה - כי החמאס נמנע מכל מגע עם כוחות צה"ל. זה הושכח מהציבור עם המתקפה הפרועה על דו"ח גולדסטון.
הושכח מהציבור גם כי לא גולדסטון חשף את הטבח, אלא כתבי אל ג'זירה שחמקו מהסגר העיתונאי שהטיל צה"ל. הושכח גם כי הקסאמים נורו בתגובה על המצור, הרעב והקטל האזרחי, שעלו מדרגה במרס 2006. פרופ'
זאב צחור, מנהל מכללת ספיר בנגב, הציג את המציאות הפשוטה באיזור עזה במערומיה בינואר 2008: "אם אין 'סיכול ממוקד' בבוקר - אין ירי טילים אחרי-הצהריים. אמרתי לאלוף פיקוד דרום - בחייך, אל תתנו סיכולים השבוע, יהיה אצלנו סימפוזיון ורוצים כמה ימים חופש מקסאמים"... הפרופסור הוסיף: "ברק מרקיד את החמאס (לירות קסאמים וגראדים) כמו שהודי מרקיד נחש".
וכך האליטה שפשט בה ניהיליזם מוסרי, גם עקב קריסת מערכות ביורוקרטיות וכלכליות וערעור הסדר הטוב האזרחי, נוקטת בהרפתקנות מדינית, ומעצימה את חליבת האוכלוסייה. לעיתים השיקול מצטייר כצבירת ממון מספיק לנחיתה רכה בחו"ל ביום עברה בהסתמך על הדרכון הזר.
ואומנם, חרף המיתון, ישראל היא כיום כמעט המדינה היחידה בעולם שבה המחירים עולים ללא הרף בספקטרום נרחב. הרי לא מדובר בכלכלת שוק קפיטליסטית, אלא בקפיטליזם מנוון של משק אוליגרכי עתיר קרטליזם ושחיתות כלכלית, תוך הסכמי תאום מחירים מאופק אל אופק, שחוקים אנטי תאגידיים כמעט ואינם נאכפים בו.
החסיון בפרשת קם-בלאו הוצג כעניין ביטחוני, אלא שהסתבר שנחשפו גם לא מעט מעשי שחיתות במשרד הביטחון. כללית, אין לסבור שמשרדים ממשלתיים וגופים עתירי תקציב מאויישים תמיד בטליתות שכולן תכלת. מה גם שעמנו היהודי במאתיים השנים האחרונות מערב, לא הצטיין דווקא בחפות מעבריינות כלכלית (פרופסור יעקב טלמון מאזכר כי בראש פרשיות השחיתות הגדולות באירופה במאה ה-19 עמדו יהודים. וכן, חלק נכבד מהעולם התחתון בגרמנייה נישלט, מאז סוף המאה ה-18, בידי יהודים).
וכך, האליטה הישראלית מתריסה זה ארבעים שנה בהונאות "שלום" בפני האומה הערבית והקהילייה הבין-לאומית, תוך תכסיסי התחמקות שקופים. הקדחת התבשיל ביחסינו עם שכנינו, ואף עם ארה"ב, התגברה לאחרונה, בעטיו של הניהיליזם המוסרי. אין להתפלא שבהחלטות הליגה הערבית האחרונות, דובר על אפשרות חידוש העימות המזויין עם ישראל ביולי 2010, תוך נטישת דרך השלום שהוצעה ביוזמת השלום הערבית מ-2002.
