היום הראשון. יעל בדרום הר-חברון, עמוק "בפנים". את הקו הירוק חצתה זה מכבר. ההתרגשות רבה, הן בגלל אופי הביקור והן משום שאף פעם לא הייתה בחו"ל. החשש גובר, אך יעל יודעת: הדרך היחידה חזרה עכשיו היא פירסוס ונסיעה הביתה כשיימאס. 'איטס שואו טיים', נהוג לומר בלעז, וכמה שהביטוי מתאים עבורנו כאן.
יעל מתקבלת בחוות הר-חברון, ומקבלת צריף עץ, "כזה חמוד", למגורים. הידידותיות של המארחים, הסביבה הפסטורלית והיעדרם של כדורים שורקים, סותרים את התדמית לה הורגלה, והמסקנה המתבקשת היא שמדובר בהונאה: "כאילו אין פה בכלל סכסוך על קרקעות, כאילו אין פה בכלל מלחמות עם פלשתינים!". אורלי וילנאי ועורכי התוכנית אינם נופלים בפח, ודואגים שלא יפלו גם הצופים, על-ידי שזירתו בדיוק כאן של ראיון עם ערבי הטוען שנורה על-ידי
מתנחלים. מסתבר שמתנחלים יורים בשכניהם על ימין ועל ימין, אך בניגוד לסטריאוטיפ אינם כה מיומנים בנשק, שהרי אינם מצליחים להרוג אותם.
היום השני. אולי מחריד אף יותר מאינספור ניסיונות הרצח הכושלים היא ההתעללות בילדים, והרי אין דרך אחרת לתאר חינוך לשנאה. כמה מבעית השילוב בין מתיקותה ותמימותה של הילדה הקטנה עימה מושחחת התחקירנית בבוקר המחרת, לבין ביטויי השנאה שהביעה הקטנה בלי משים. "הכלב מגן עלינו", הילדה אומרת, "מְהערבים". ניכר שהוריה הורישו לה את התפיסה הגזענית כאילו קיים מתאם סטטיסטי בין מחבלים לבין ערביותם. נותר לנו רק לקוות שכשתגדל תלמד מספיק כדי להשתחרר מהשקפות חשוכות אלה.
היום השלישי. במקום שהשהיה בקרב יושבי המאחז תיעשה לנוחה יותר בחלוף הזמן, החשש רק גובר ככל שיעל נחשפת לטבעם האלים והמסוכן של האנשים שמסביבה. לכן זהו מחזה כה מבהיל כשזהותה של יעל נחשפת. ידה מגששת בחשאי אחר הפלאפון שבכיס, האצבעות מנסות בעיוורון וברעד לחייג לשירותי החירום של "בצלם", שעה שאיש המאחז יושב עם יעל לשיחה ומבקש ממנה לעזוב. הוא אומנם נדמה מנומס, אך העוינות העזה מורגשת באוויר (ומי שמתקשה לחוש זאת בעצמו ייעזר בפסקול שברקע). באורח נס יעל נחלצת ללא נזק מהסיטואציה המפחידה. ללא נזק גופני, זאת אומרת.
היום הרביעי. עתה, משיעל "שרופה" בדרום הר-חברון, מפעילתה משגרת אותה לרמת מגרון. נערות המאחז שוטחות בפניה את תפיסת עולמן הקיצונית, את אמונתן בבעלות היהודית על הארץ ותחושת השליחות בשם העם היהודי. הן אף מודות שהן עוברות על החוק ופועלות על-פי צו עליון, והכל מתועד במצלמה הנסתרת. אומנם מאוחר יותר אותן הנערות אמרו את אותם הדברים גם בפני המצלמות ובלי בושה נראית לעין, אך מהפרספקטיבה של המצלמה הנסתרת אנו זוכים לרושם הרבה יותר חזק של מחתרת קיצונית שנחשפת במערומיה, במקום שנתבלבל ונחשוב שמדובר בעמדה לגיטימית הראויה לוויכוח ולא להשתקה.
לקראת סוף התוכנית אנו חוזרים לאנשי החווה, המזהים ערבי קוטף צמח בר מוגן ומזעיקים את הרשויות בעודם מעכבים את הערבי במקומו. תגובתם החריפה לעבירה פעוטה, המסתכמת לרוב בקנס של כמה מאות שקלים בלבד, מביאה את יעל לרמוז בצדק שיש כאן ניצול ציני וסלקטיבי של עיקרון "שלטון החוק" לצורך הטרדתה והשמצתה של אוכלוסיה מסוימת ממניעים פוליטיים. זאת לעומת מי שבאמת מודאגים משלטון החוק, כמו אנשי "שתוּלים", וכמו יעל, שהקפידה להבהיר כבר מההתחלה: "זה לא עניין של שמאל-ימין מבחינתי... מה שאני לא מצליחה להבין זה למה יש פה אנשים שמחליטים איזה חוקים תקפים לגביהם ואיזה לא". זה כל העניין.
הישארו עמנו לפרק הבא, בו "שתוּלים" חוקרת את הפורעים הבדואים בנגב. טוב, לא באמת. נראה לכם?... זה מסוכן.
