מיקום: מוזיאון ת"א אולם סיימון ומרי יגלום;
אוצר: פרופ' מרדכי עומר;
סיום: שבת, 26 יוני 2010, שעה 22:00;
שיח גלריה בתערוכה: 29.4, 20:00.
לקהל הישראלי ניתנת כאן הזדמנות יחידה במינה לפגוש חלק מיצירתו של אחד האמנים הנודעים ביותר בצרפת ובעולם האמנות בכלל:
אדגר דגה. למרות שהוא ידוע יותר בציורי הפסטל שלו, הפסלים הם דרך מעניינת לעמוד על דרכו האמנותית. עם זאת, הייתי מצפה ממוזיאון תל אביב לתלות מספר רב יותר של תמונות מיצירותיו של דגה, אפילו צילומים ורפרודוקציות, כדי להשלים את התמונה. לצערנו, הדור החדש לא מכיר את האמן, ותוספת כזו היא כמעט מתבקשת מאליה.
בפינה צדדית מוצג סרט וידאו על צג טלוויזיה. זהו סרט חובה המתאר את דרכו האמנותית של דגה. אך מדוע לא להציגו על מסך רחב יותר (הקרנה אחורית) כדי שקהל רב יותר יוכל לצפות בו ובגודל סביר...
ובהזדמנות זו: מדוע לא יאמצו המוזיאונים בארץ מנהג קבוע מחו"ל:
כניסה חינם למוזיאונים ביום אחד בחודש ובכך לחסוך למשפחות מעוטות יכולות; וכן כניסה חופשית לתלמידים, אותם אנו כל-כך רוצים לקרב לתרבות.
בתערוכה בתל אביב מוצגים לראשונה בישראל 74 פסלי הברונזה של אדגר דגה. מהדורת היציקות היא חדשה והתאפשרה בשל גילוין לאחרונה (2004) של תבניות הגבס, שנעשו על-ידי חברו של דגה, פול-אלבר ברתולומה, ישירות מפסלי השעווה המקוריים של האמן, ובידיעתו ובאישורו. כל הפסלים שיצר נוצקו בברונזה לאחר מותו. דגה שמר את הפסלים שלו לעצמו והשתמש בהם רק כמודלים לציור ולרישום. בשנות חייו הציג פסל אחד בלבד, המוצג כאן בקידמת התערוכה:
רקדנית קטנה בת ארבע־עשרה - פסל ריאליסטי ממתכת העומד על כן עץ, עם פריטי לבוש אמיתיים: חצאית בז' מבד פשוט, סרט סטן לשיער. הפסל הוצג ב־1881 בתערוכה האימפרסיוניסטית השישית. שילוב החומרים, שלא היה נהוג אז, עורר סקרנות אך גם ביקורת.
התערוכה במוזיאון מתמקדת בחמישה נושאים מרכזיים: רקדניות בהופעה, רקדניות מאחורי הקלעים, מתרחצות, ראשים, סוסים ורוכביהם.
דגה לא ליטש את פני השטח של פסליו לאחר שסיים ליצוק את הדמות. הטקסטורה מחוספסת ובלתי אחידה ומדגישה את הארעיות של התנועה, את תפיסת הרגע ושינויי האור והצל תוך כדי תנועה.
בכך הוא היה מזוהה עם זרם האימפרסיוניסטים ששאפו ללכוד את הרגע בתנאי תאורה שונים, בחלקים השונים של היממה והשנה. אולם הוא היה שונה מהם בכך שלא נטה, כמוהם, לצייר בטבע, אלא העדיף לתפוס תנועות על-ידי רישומים מהירים במקום, ואחר-כך עבד עליהם וניתח אותם בסטודיו שלו. למרות שהתוצאה מראה, לכאורה, תפיסת רגע אימפולסיבית, קדמו לה עבודת הכנה רבה, וגישה ריאליסטית לנושא.
דגה הושפע גם מהדפסים יפניים, דבר המתבטא בפרספקטיבה ובקומפוזיציה החדשנית שלו, והשפיע על ציירים שבאו אחריו, כמו
טולוז לוטרק ופיקסו.
דגה היה אמן רב-תחומי ויצר בטכניקות שונות: בשמן ובפסטל, בתחריט ובצילום. צייר על גבי מונוטייפ, פיסל בשעווה, ואף כתב שירים.
סגנונו המיוחד והנושאים בהם בחר להתמקד - רקדניות, נשים ברגעים אינטימיים, מרוצי סוסים - הקנו לו מעמד מיוחד באמנות המודרנית.
