ירידה ברמה, שטחיות, אי-צדק

אני מניח שיש הבדל בין מה שהאמנת והכרת בימיך כמשפטן צעיר ביחס למקצוע לבין מה שנחשפת אליו במהלך השנים, גם במסגרת עבודתך המשפטית, גם ברשות המבצעת. כן. תמיד יש הבדל. הזמן מסיר כל מיני מיתוסים שיש לנו במידה כזאת או אחרת על המקצוע, על מי שעוסק במקצוע. למשל? שופטים מושפעים מאווירה, מדעת קהל, מתקשורת. זה משהו שהאמנת שלא קורה? נהגנו להאמין. אין כזה דבר באמת אובייקטיבי. יש במערכת היחסים בין הרשויות מרכיב של מאבק כוח מצד כל אחת מהרשויות. כל אלה הם דברים שלא הייתי אומר שלא ידענו, אבל שמתחדדים עם השנים.

האם הייתה איזו החלטה מסודרת או יד מכוונת שהביאה להנמכת הלהבות ביחסה של הממשלה הנוכחית למוסדות שלטון החוק לעומת הקודמת? אין יד מכוונת שדואגת לזה שיהיו או לא יהיו התקפות. אני חושב ששר המשפטים הנוכחי ונשיאת ביהמ"ש העליון משתדלים. אני לא אומר שהם לא מתווכחים, אני מניח שיש ביניהם אי אלו ויכוחים בחדר הסגור, אבל זה לא מקבל ביטוי פומבי דרמטי ותכוף כפי שהיה למשל בקדנציה. אני חושב שגם בנקודות אחרות במערכת יש קשר לכך. תחת הממשלה הקודמת היו מוסדות שלטון החוק יעד למתקפה. לא רק ביהמ"ש העליון, גם מבקר המדינה, גם הפרקליטות. הביקורת שהייתה בקדנציה הקודמת לא הייתה לגיטימית בעיניך? הלא עם חלק מהדברים שהשמיע השר פרידמן, למשל, אתה עצמך מסכים. ביקורת היא לגיטימית. בקדנציה הקודמת נחצו גבולות בין ביקורת לגיטימית ועניינית לבין מתקפה שהיא בעייתית ומסוכנת מבחינת דה־לגיטימציה של מוסדות אכיפת החוק והטלת דופי בטוהר השיקולים שלהם. לגיטימי לומר שיש טעות, לא לגיטימי לייחס שיקולים זרים להחלטות של מערכות אכיפת החוק. כמי שהיה בתוך המערכות האלה, אתה חושב שיש בכלל בסיס לסוג הזה של הטחת האשמות, של רדיפה פוליטית וכך הלאה? בדרך כלל לא. אפשר בהחלט לטעון שיש תביעתיות יתר. אפשר בהחלט לטעון שמרכזים מאמץ יתר בחקירות נגד אנשי ציבור. אי-אפשר לטעון, לפי דעתי, שביסוד הדבר הזה עומדים שיקולים פוליטיים או שיקולים זרים אחרים.

לא תישאר שר חינוך לעד. מבחינת הסיכויים, מה נראה לך יותר קרוב, שתהיה שר משפטים או שתהיה ראש ממשלה? לא בטוח שבכלל אחד משני הדברים האלה. ובכל זאת? אני בכנות לא חושב היום על תפקידים אחרים. אני גם אגלה לך סוד, אני פחות אמביציוזי ממה שמייחסים לי. הראייה שלי בחיים היא הרבה יותר מאוזנת.

כמי שנמצא הרבה שנים במוקדי קבלת ההחלטות, אתה חושב שיש הגזמה בתיאור נושא השחיתות הציבורית בתקשורת הישראלית, או שבאמת יש בעיה קשה שצריך לטפל בה בצורה נחושה (הראיון התקיים לפני חשיפת פרשת הולילנד - ר.ד.)? אני לא יכול להגיד מהפרספקטיבה שלי שמדינת ישראל היא מדינה מושחתת. אני יכול לומר שני דברים. שיש מקרים של אנשי ציבור מושחתים, ושיש לנו, בניגוד להרבה מדינות, כולל מדינות מתוקנות אחרות, מערכת אכיפת חוק שמיישמת את עיקרון השוויון בפני החוק ומיישמת אותו כמעט בלי שום חסמים. וזה בדרך כלל תורם לתחושה שהמדינה היא מדינה מושחתת ולפעמים לתחושות לא טובות. דווקא היישום אתה אומר. כן. אבל זה אמור להביא לתחושות אחרות. כלומר עצם העובדה שהחוק נאכף ושאנשים בתפקידים בכירים עומדים לדין מראה שיש מערכת במדינת ישראל שבה השוויון בפני החוק הוא לא דבר תיאורטי, הוא דבר מעשי. אין ספק גם שמדינת ישראל עברה תהליך הדרגתי, שבו הדברים שבעבר לא היו פליליים הפכו לפליליים. נתת כדוגמה את המינויים הפוליטיים, אבל זה לא רק הנושא הזה. אני מניח שאם נבדוק את הדרג הפוליטי בשנות ה־50' או ה־60' בסטנדרטים של היום, נמצא הרבה מאוד עבירות של הפרת אמונים ושל שימוש לרעה בכוח המשרה לפי סעיף 280, ובטח עוד הרבה עבירות. בסך-הכל זה דבר נכון עד גבול מסוים. יש נקודה מסוימת שלא הייתי קורא לזה פליליזציה, הייתי קורא לזה משפטיזציה, שמשתקת את מערכות השלטון.

הגענו אל הנקודה הזו לדעתך? צריך לבחון בצורה פקוחת עיניים את מערכות היחסים שבין מערכות הביצוע לבין המגבלות שמוטלות עליהן על-ידי יועצים משפטיים וחשבים כלליים. אני יכול לומר לך שהמנכ"ל שלי, שהוא אדם מאוד מנוסה שהיה כבר פעמיים מנכ"ל, פעם אחת בשנות ה־80' ופעם אחת בשנות ה־90', נדהם מהשינוי הדרמטי ששירות המדינה עבר מהתקופה שבה הוא עזב, שנת 96', עד התקופה שהוא חזר, שנת 2009, במובן הזה של המגבלות שמשתקות את יכולת הפעולה. זה לא טוב. זה הופך את אנשי הביצוע, את הדרג הבכיר ביותר, לאינסטלטורים שכל היום פותחים סתימות. במקום לעשות את תוכניות הביצוע עוסקים כל הזמן בשוטף, בפתרון בעיות שוטפות שנובעות מחסמים. על מה מדובר? כאן אנחנו בכלל לא מדברים על דברים שיש להם קשר לשחיתות. אנחנו גם לא מדברים על דברים שקשורים למה שדיברנו עליו קודם, הפליליזציה. אנחנו מדברים על משפטיזציה. וכשאני אומר משפטיזציה, אני לא מדבר אפילו רק על משפטנים. אלה הרבה מאוד דברים שנחשבים לכלליים. יש מידה של שיתוק ביכולת הפעילות של המערכות הביצועיות.

שינוי החוק שהובלת, שמצריך תמיכת 7 מתוך 9 חברים בוועדה לבחירת שופטים במינוי שופט לעליון, היטיב בדיעבד עם מנגנון הבחירה? אין לי שום ספק. האם אין חשש שכאשר צריך הסכמה כה רחבה, מועמדים מוכשרים ביותר אבל שאינם נמצאים ב"אמצע" אלא בעמדת קיצון כזו או אחרת, לעולם לא יוכלו להיבחר? אמרו לי, בשיטה שאתה מציע, רות גביזון וקרמניצר לא ייבחרו. אז אני אמרתי, למה, ובשיטה הקודמת הם נבחרו? הטיעון שלי היה שהדרך היחידה שבה הם יכולים להיבחר היא הדרך הזאת. מדוע? מפני שעל דרך המו"מ בין הגורמים השונים המיוצגים בוועדה או השיג ושיח, יכול לבוא אדם או קבוצה של חברים מתוך הוועדה, להגיד חשוב לי שיגיע מועמד פלוני. נכון, הוא לא מועמד סטנדרטי, הוא לא מייצג קונצנזוס, אבל הקול שלו זה קול שחשוב שיישמע בביהמ"ש העליון. ואז באה קבוצה אחרת ואומרת בסדר, לנו חשוב שיישמע קול של אלמוני. בדרך הזאת מגיעים לפלורליזם. יש כאלה מחסידיו של החוק שהפכו למתנגדיו, ויש כאלה ממתנגדיו של החוק שהפכו לחסידיו. זה מראה לך שהעמדה שלהם הייתה תלויה בדבר. אבל בשיטה של 5 מתוך 9 יש להם בעצם 100 אחוז יכולת מינוי ו־100 אחוז יכולת סיכול. זאת שיטה שמחזקת מיוריזציה. שיטה שמחזקת הומוגניות ולא הטרוגניות. ובחברה מקוטבת, פלורליסטית, שיש בה הבדלי השקפות, שבטים שונים, שבה בית המשפט הפך עם השנים לבית משפט יותר אקטיביסטי, שעוסק בעניינים של ערכים, אתה צריך בית משפט מגוון ופלורליסטי. והדרך להגיע לבית משפט מגוון ופלורליסטי היא הדרך הזאת. בית משפט עליון מגוון ופלורליסטי? במשפט אזרחי ופלילי, ובמרבית תחומי המשפט, אתה צריך את המשפטנים הטובים ביותר בבית המשפט עליון ללא קשר להשקפת עולם אידיאולוגית. בסדר. אני פעם נוספת אומר, אני חושב שהדרך הזאת תביא למשפטנים לא פחות טובים. אבל אני מניח שאם היינו חיים עם הנורמות של המשפט החוקתי והמינהלי, מידת הריסון/אקטיביזם של ביהמ"ש העליון לפני 30 שנה, אז לא היה דיון כל כך ערני בשיטת בחירת השופטים במדינת ישראל. אז אתה מתייחס לנושאים פוליטיים בעיקר ובעטיים נדרש בעיניך השינוי? אפשר להגיד פוליטיים, אפשר להגיד ערכיים. צריך לזכור שהיו שתי אסכולות. הייתה אסכולה אחת שאמרה בוא נשנה את שיטת בחירת השופטים, בוא נשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. הייתה גם הצעה כזאת של שר המשפטים הקודם. בוא נחליש את השופטים ונחזק את הפוליטיקאים. היו הצעות שונות בכיוון הזה. הייתה גישה קוטבית שאמרה לא צריך שום שינוי, מה שהיה הוא שיהיה, ולא הבחינה בשינוי העיתים וגם בשינוי התפקיד של ביהמ"ש העליון בחברה הישראלית. אני חושב שהתפיסה שאני ייצגתי ושבוטאה בחוק הזה הייתה תפיסה מאוזנת, שהבינה שיש צורך בשינוי מידתי. גם התפיסה שלך בעצם באה להחליש את מעמד השופטים בבחירה. לא בהכרח. נכון לומר שהיא באה לתת משקל והשפעה בתהליך הבחירה לכלל הגורמים המיוצגים בוועדה, יותר ממה שהיה קודם. כקבוצה של שלושה, שלפי תורת המשחקים הרי הערך שלה יותר גדול מחלקה המספרי, אם היא קבוצה מגובשת. מה שאתה אומר היה נכון בכנסת הקודמת. בכנסת הזאת, בהרכב הקיים של הוועדה, זה דבר בלתי נכון. מכיוון שבהרכב הקודם של הוועדה לבחירת שופטים בכנסת הקודמת היה רוב שבבסיסו עמדה קבוצת השופטים, ובכנסת הנוכחית נדמה לי שהמצב הוא הפוך. בשיטה הקודמת היה לרוב בוועדה 100 אחוז השפעה על מינוי. זו תיאוריה אינטרסנטית תקפה לתקופה מסוימת בלי ראייה רחבה, שכל חסידיה באו והודו בפני: אתה צדקת ואנחנו טעינו. אינטרסנטית של מי? של מי שיש לו את הרוב באותה שעה. והוא יכול להיות היום של הפוליטיקאים ומחר של השופטים. מה זה השלושה? יש לך היום סיטואציה שיש לך ארבעה פוליטיקאים עם אותה תפיסה. ארבעה זה יותר משלושה? נו, אז מה אתה אומר? איפה כל התיאוריה המהוללת הזאת? היא לא מחזיקה מים. אפילו חמישה למעשה. יפה. אז מה אתה רוצה? אז איפה עומדת התיאוריה המהוללת הזאת? היא לא עומדת. היא קורסת כמגדל קלפים. צריך בכלל להשתחרר, וזה מה שאני מציע לכולם, לפוליטיקאים ולשופטי ביהמ"ש העליון אני מציע אותו דבר, להשתחרר מהרצון והחתירה לרוב טוטאלי ודורסני. לא צריך את זה. ג'ון סטיוארט מיל כותב ב־on liberty שהאמת היא תולדה או נוצרת כתוצאה מהתנגשות של שני כוחות. במושגים של ימינו אלה כוח ליברלי וכוח שמרני. הם נאבקים, והאמת היא אי שם באמצע. אם אנחנו משמיעים את שני הקולות, אנחנו מגיעים בסופו של דבר לאמת. הבעיה מתחילה להיווצר כשלא רוצים שלצד השני תהיה השפעה, אלא שרוצים שהוא יהיה קישוט אבל לא תהיה לו עמדת הכרעה. עכשיו כל קבוצה תבחר מועמד שמזוהה איתה, לאו-דווקא את המועמד הטוב ביותר האפשרי. נו, ובשיטה הקודמת לא היו קבוצות? אני לא רואה בעניין זה שום הבדל. אתה כאן מה שנקרא הורדת את "יחידת המיקוח". זאת אומרת בשיטה הנוכחית לשלושה יש השפעה, בשיטה הקודמת לחמישה הייתה השפעה. למיטב ידיעתי, כל התופעות שאתה מתאר לא התחילו עם החקיקה הזאת בשנת 2009. כל התופעות האלה כמו קבוצתיות, זיקות, היו בעבר. פשוט נדרש רוב יותר קטן. וברוב יותר קטן יש פחות אפשרויות להסכמות. בתהליך הקודם, חצי שנה לפני שהוועדה כונסה כבר ידעת את מי יביאו. אם הוא הכי טוב שיש, מה רע בזה? הוא לא בהכרח הכי טוב. הוא זה שבמקרה יש לו רוב של חמישה מול ארבעה באותה שעה. זה הכל. בשיטה החדשה מתקיים ליבון אמיתי יותר עד שמגיעים לתוצאה. נדמה לי שהיום יש הסכמה די רחבה על כך שהתוצאה, לפחות שההליך היחיד שהתקיים עד היום על-פי החוק הנוכחי, הייתה התוצאה הנכונה. אגב, אתה חושב שהנושא של אנשים פוליטיים, פוליטיקאים, שבעצם יש להם כוח כל כך גדול בהליך של בחירת שופטים הוא תוצאה חיובית, או שהיית מעדיף שזה לא יהיה, שתהיה איזושהי ועדה ציבורית? יש להם עוצמה פחותה ממה שיש לאנשים פוליטיים במדינות דמוקרטיות אחרות. אני לא חושב שאפשר לומר שיש להם עוצמת יתר. האנשים הפוליטיים הם אנשים ציבור, הם ודאי מייצגים ציבור לא פחות מנציגי לשכת עוה"ד שיושבים בוועדה. אני התנגדתי לשינוי הפרופורציה בתוך הוועדה, או למתן עוצמה נוספת למגזר או לנציגים של הכנסת והממשלה. חשבתי שזה מהלך דרסטי שיש בו בעיות.

היית במוקדי כוח גם בתוך הפרקליטות והיועמ"ש לממשלה וגם ברשות המבצעת. זה יהיה הוגן לומר שיש הבדל משמעותי בין השיקולים המנחים של הרשויות, כאשר ברשות המבצעת יש לשיקולים זרים למטרת החוק מקום נכבד מדי? לא. אני מתקומם נגד הגישה שאומרת שהפקידות שוקלת שיקולים טהורים וענייניים, ואילו הדרג הפוליטי שוקל שיקולים זרים. גם בקרב גורמים פוליטיים ברשות המבצעת, שמופעלים עליהם כל כך הרבה אינטרסים שמושכים לכל מיני כיוונים שהם לא האינטרסים הלגיטימיים הענייניים? השאלה היא מה הם האינטרסים הלגיטימיים. השאלה היא איך מודדים אינטרס לגיטימי. אם יש קבוצות שמייצגות סיפור מסוים והן אוחזות בתפיסת עולם מסוימת, זה לא דבר שהוא בלתי לגיטימי. בחיים הפוליטיים - ואגב, לא רק בחיים הפוליטיים, גם בדרגים מקצועיים - מקבלים הרבה מאוד החלטות שיש בהן פשרות. פשרה בחיים היא הכרח לא יגונה. רק אנשים שמסתכלים על המציאות בשחור־לבן או ילדים שלא נחשפו למורכבות של החיים חושבים שפשרה היא דבר מגונה. למשל, ניקח את נושא המינויים. המציאות מלמדת שברשות המבצעת, כאשר השר מבצע מינויים הוא שוקל לפעמים איך הדבר הזה ישתלם לו במפלגה שלו, בקהל הבוחרים שלו. והשיקול הזה עלול להאפיל על מה שנכון מבחינת טובת הציבור. לדעתי אין יסוד במה שאתה אומר. תיקח את כל משרדי הממשלה, ללא יוצא מן הכלל, ובוא ניקח מקום שבו שר יכול למנות משרת אמון, משרת מנכ"ל. עכשיו בוא תמנה לי, איזה מנכ"לי משרדים בתוך כל משרדי הממשלה הם פוליטיים? השיקול של השר, בניגוד לכל אחד אחר - במשרד יכולות להיות קליקות שאין להן קשר לטובת העניין - הוא להצליח בתפקיד. עד שלא מתקשר אליו פעיל מאשקלון ואומר לו "כבוד השר". אני חושב שכל ראיית העולם הזאת לא קשורה באמת למציאות כפי שאני מכיר אותה. אנחנו נוהגים להתבדח שכאשר אתה ממנה מישהו, תמיד הוא שבע רצון לכמה דקות. אחרי כמה דקות הוא משוכנע שהוא מונה בזכות הכישורים שלו. אני לא יודע איך זה היה במדינת ישראל לפני 20 שנה, לא חוויתי את זה, ואתה יודע מה, יכול להיות שזה היה אחרת. אבל אני חייב להגיד לך שבמציאות שאני מכיר אין מינויים פוליטיים.

בראייתך, מהן הבעיות המרכזיות של עולם המשפט היום? יש כמה נושאים. יש משפטיזציית יתר שהיא ריבוי בהכשרת משפטנים, שגורם לירידת הרמה של המקצוע. זה תהליך מאוד-מאוד שלילי שנמשך הרבה מאוד זמן. העומס תורם גם הוא לירידת רמה, לעיסוק יותר שטחי, לפעמים לאי עשיית צדק. יש הרבה מאוד שמרנות במערכת ופחות שינויים שמתאימים את המערכת לתקופה. באיזה מובן? במובן הזה שאנחנו לא מסתכלים על הדרכים שבהן אנחנו יכולים להביא לשינויים יסודיים במערכת, בעומס על המערכת. אני חושב שבמדינת ישראל יש ריבוי של הליכים פליליים, והדבר הזה יוצר זילות של ההליך הפלילי. ההליך הפלילי מיועד למקרים של סטייה משמעותית מהנורמות, לא למקרים של סטייה זניחה מהנורמה. הקודקס הפלילי יותר מדי עמוס, ועל כל דבר אתה פותח בחקירה. בסוף נפגעים גם הדברים שאתה צריך לאכוף באמת, וההליך הפלילי מאבד מטעמו ומחומרתו. ההליכים מתמשכים. בעבירות יותר חמורות העונשים פחות חמורים. על עבירות שהיו אמורות להיות עבירות מינהליות ובכלל לא להידון בצורה של משפט פלילי מנהלים משפטים. אתה מחיל את זה גם על המקרים שהתפרסמו בקשר לאכיפה הפלילית על אישי ציבור, או שאתה מדבר על נושאים אחרים, יותר על הפריפריות הרחבות של עבירות בתכנון ובנייה לדוגמה? קודם כל בחיים של האזרח הפשוט, בתכנון ובנייה, ברישוי עסקים, בהרבה מאוד תחומים יומיומיים, שבהם הנטייה לסטיגמטיזציה של אדם כעבריין פלילי צריכה להיות מרוסנת. אבל גם כשאנחנו מדברים על הליכים נגד אנשי ציבור, יש מקרים חמורים שבהם צריך לטפל באופן נחרץ וחד־משמעי, ויש מקרים שהם לא כאלה. אתה מכוון למקרה של רמון? היה לי ספק אם המקרה של חיים רמון הוא מקרה שמתאים להליך הפלילי. זה שרמון התנהג בסיטואציה הזאת באופן לא ראוי, אני חושב שאין על זה מחלוקת. אני אומר יותר מזה, סביר להניח שבית המשפט שדן בו הגיע מבחינה טכנית לתוצאה נכונה. השאלה היא אם זה היה מקרה שמתאים להגשת תיק לבית המשפט. אני בספק. חוץ מהמקרה של רמון, פרשיית אולמרט למשל? אני לא חושב שזה באותו מקום. אני לא רוצה לשפוט אף אחד שעומד לדין היום. אני גם לא רוצה להתייחס לאף קייס שנמצא היום בבית המשפט. זה גם לא נכון, וגם אין לי כלים. אני רק אומר שיש מקרים. אתה אולי מכוון למשל יותר למקרים של המינויים הפוליטיים שמעמידים עליהם לדין? אני לא הייתי רוצה מדינה שבה אין מערכת אכיפת חוק שנאבקת בשחיתות. לא הייתי רוצה מדינה שבה יש מערכת תביעה כללית כנועה, שאין לה אתוס של מאבק על שלטון החוק. אבל צריך להשריש או לבצר את האתוס הזה דרך המקרים המובהקים של השחיתות, ולא דרך מקרים שגם אם טכנית נופלים תחת העבירה הפלילית, ספק אם הם מתאימים להליכים הפליליים.

יכול להיות שמבעד למעטה המאוד פרגמטי, הכמעט ציני שלך, מסתתרות בפנים אידיאולוגיות רכות? הן לא כל כך מסתתרות. הן מאוד בולטות. ציניות בחיים פוליטיים זו שכבת הגנה. ופרגמטיות היא דבר מאוד חשוב. אני לא מאמין בקיצוניות בכלל. לא מאמין בדרך של שחור־לבן. אבל יש לי מחויבויות אידיאולוגיות משמעותיות. מה מניע אותך, הדורות הבאים? אמונה בעולם הבא? לא, אני לא חושב במושגים האלה. אני חושב שסביר להניח שאף אחד לא יזכור אותנו בדורות הבאים, שכל מי שחושב שהוא כותב לעצמו כמה שורות זהב בנצח טועה. הרצון הוא ליצור חברה טובה יותר לבנות שלי, לילדים שלנו, שתהיה לנו מדינה יותר טובה. מפה אני מונע. ואני לגמרי לגמרי מודע לזמניות, גם לזאת שבעמדות כוח וגם לזאת שבזיכרון הציבורי.

ח"כ גדעון סער נולד בתל אביב בשנת 1966 כגדעון משה סרצ'נסקי. בשנים הראשונות התגוררה המשפחה בקיבוץ שדה בוקר ובמצפה רמון, שם שימש אביו, אשר עלה לארץ מארגנטינה, רופא הקיבוץ. בגיל 9 חזרה המשפחה לתל אביב, ושם הוא מתגורר עד היום. נשוי לשלי ואב לשתי בנות, אלונה ודניאלה. את שירותו הצבאי עשה כלוחם בגולני. בעל תארים ראשונים במדע המדינה ובמשפטים מאוניברסיטת תל אביב. עבד ככתב פוליטי של השבועון "העולם הזה" ולאחר מכן ככתב לענייני מפלגות של העיתון היומי "חדשות". "גדלתי בבית ציוני אבל לא פוליטי", אומר סער, אשר שימש הרכז הארצי של נוער התחייה. לאחר לימודי המשפטים עשה את התמחותו אצל פרקליטת מחוז תל אביב (אזרחי) עו"ד נעמי שטרן ז"ל. בהמשך שימש עוזר ליועץ המשפטי לממשלה (1995-1997), עוזר לפרקליטת המדינה (1997-1998) ומזכיר הממשלה בשנת 1999, ושוב בשנים 2001-2002. בין לבין הקים משרד עורכי דין יחד עם עו"ד אילן שרקון, וכן עבד תקופה קצרה במשרד קנטור־אלחנני־טל. "מאוד אהבתי ללמוד תיק לפרטיו", הוא משחזר. "זו הרגשה שהרבה מאוד עורכי דין מכירים, שתמיד הם באים מוכנים מדי לביהמ"ש ובעצם צריכים חלק הרבה יותר קטן ממה שלמדו, ועדיין זה תמיד כדאי לדעתי". בשנת 2003 נבחר סער לכנסת לראשונה ברשימת הליכוד. הפופולריות שלו הגיעה לשיאה בדצמבר 2008, עת נבחר למקום השני ברשימה אחרי היו"ר בנימין נתניהו. גם בעיסוקיו הפוליטיים ממשיך סער להיות קרוב לצד המשפטי. "כמזכיר ממשלה הייתי מעורב הרבה מאוד בנושאים משפטיים", הוא אומר. סער שימש במשך שש שנים חבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט. בשנת 2004 היה נציג הכנסת להצעת מועמדים למשרת היועץ המשפטי לממשלה (אשר היועץ מני מזוז היה בין מומלציה), וכיום הוא חבר בוועדת השרים לחקיקה ולאכיפת חוק. "בניגוד לאנשים אחרים בחיים הפוליטיים שרק עברו בעולם המשפט, במובן שהם רכשו מקצוע אבל לא באמת עסקו בזה, אני מאוד אהבתי את עולם המשפט".