נשיא ארה"ב
ברק אובמה פיספס ובגדול. הדרישה שלו להקפיא את הבנייה בשכונת רמת אשכול בירושלים, היא העיכוב הכי רציני שהוא היה יכול לדמיין לעצמו לנורמליזציה עם ערביי יהודה ושומרון.
אבל לא ניתן להאשים רק אותו, הוא קיבל מסרים סותרים הרבה זמן מכלי התקשורת הישראלים, כשהשיא היה
מאמר עמדה מ-27 ביולי 2009 של אלוף בן בניו-יורק טיימס, שבו הוא קורא לנשיא לדבר "ישירות עם העם" ולמעשה לעקוף את ה
ממשלה.
אחרי פרסום הבנייה ברמת שלמה, עלה ביידן לאוניברסיטת תל אביב ובנאום מרוכך שלא העיד דבר על העתיד לבוא, הזכיר גם כי יש להפסיק את הבנייה במזרח ירושלים ואז כל הקהל מחא לו כפיים סוערות. אקט זה חיזק את המסר של אלוף בן מהמאמר שפורסם חצי שנה קודם לכן, כלומר - תלחץ על הממשלה שלנו, כי אנחנו איתך. אובמה השתכנע.
כמובן שבמסר יש פרדוקס מובנה, שכן הממשלה נבחרה על-ידי אותו העם שכביכול מבקש לעקוף אותה כעת, אך המסר כבר נקלט וגם היום כשנראה שהממשל הבין את הטעות שלו, קשה לו לרדת מהעץ.
מי שחושב שלאובמה וליועציו יש הבנה עמוקה לגבי המצב במזרח התיכון - טועה, ולא, זה לא מטורף לחשוב כך. יש דברים שכל ישראלי פשוט מבין, ושאפילו תום פרידמן שחי במנהטן לא יכול להבין. רמת שלמה, השכונה שבגלל הבנייה בה כל מערכת היחסים שלנו עם ארה"ב התערערה, היא מזרח ירושלים בדיוק כמו הגבעה הצרפתית, גילה ורמת אשכול. הפלשתינים מבינים זאת. השכונות הללו תמיד היו חלק מ-3 אחוזים שמנהיגינו התעקשו עליהם לאחר שוויתרו כמעט על כל דבר אחר, לא מאהבת הארץ, אלא כי פשוט בלתי ניתן לפנות מחצית מתושבי ירושלים היהודים מבתיהם.
אני מוכרח להביע הערכה עמוקה לנתניהו על עמידתו בלחצים האדירים שהאמריקנים מטילים עליו. עמידתו ראויה לכל כבוד, במיוחד לנוכח העובדה שלא ראינו יותר מדי תמיכה וגיבוי מהעיתונות הישראלית, שרק מנסה להחמיר את הלחץ, כמו הפרסום של ynet על האישור הביורוקרטי לכל הדעות של מלון שפרד, שעה לפני כניסת נתניהו לפגישה עם אובמה - אישור שדרך אגב היה מפורסם באתר עיריית ירושלים כבר כמה ימים לפני כן.
העמידה שלו היא גם קשה לנוכח שתיקתה הרועמת של ראש האופוזיציה
ציפי לבני - שתיקה שלא בטוח שתהיה לטובתה, אך לבטח היא לרעת ישראל.
הבעיה שנוצרה היום, והיא זו שתתקע את ההסכמים המדיניים העתידיים, היא בעיית התקדים. התקדים שבו כל מזרח ירושלים, ולא רק זה שחיים בו ערבים, נכנס לנוסחאות הסכמי השלום החדשים ולמעשה, כפי שהדברים מתפתחים כרגע, אבו מאזן הופך את ירושלים לתנאי מקדים למשא-ומתן ויוצר תקדים משלו למעמד ירושלים בשיחות השלום. ומבחינה זו, אין זה משנה כבר אם נתניהו נכנע ללחץ או המשיך "להתעקש" (טרמינולוגיה של
מעריב), הרווח הוא כמעט כולו ערכי, או לכל היותר חינוכי. ויבוא יום וראש ממשלה אחר עלול לקבל את התנאים המקדימים ולהרוס את מהות המדינה היהודית ואפילו לא להשיג שלום תמורת זה (יש עוד את בעיית הפליטים).
התקדים הזה לא ייפרם בקלות. למעשה, עד היום שום תקדים בהיסטוריית המשא-ומתן של ישראל לא בוטל, חוץ מההכרזה הכללית של שר החוץ הנוכחי, שישראל לא מחויבת לאנאפוליס. והנה כך הפתרון המדיני ההוגן התרחק מאיתנו עוד שנות דור.
