כמעט כל יום אני עובר ליד בית קפה שבכניסה אליו יש שלט ובו כתובים שמות של נרצחים בפיגוע, מאותם הרבים שאנו מכירים. הנרצחים, צעירים שהחיים היו עוד לפניהם, כאשר הוריהם חרב עליהם עולמם.
לאחרונה, כאשר שוב עברתי במקום וראיתי את השלט, לפתע בא לי טריגר לכתוב על אירוע זה ודומים לו, שאנו מכירים וכאמור אנו לא חסרים. חשבתי על אירועים אלה ועל פיצוצי האוטובוסים שהיו לנו כה הרבה ולא מצאתי מנוחה לעצמי, גם מהדרך השגרתית והמרגיזה מצד העונים מצידנו, למציאות זו שהיא אופיינית בכלל להתייחסות לנושאים אצלנו - בוערים ושלא כן.
אבל הנושא הנדון, אי-אפשר לדבר עליו במונחים כרגיל, שכך הם הדברים כמו תורה מסיני ועוברים הלאה. מצד הקובעים את חיינו, חייבת להיות אמירה לאוכלוסיה שממנה באים הטרוריסטים, בכל מיני צורות ולהתמקד במצב הלא נורמלי של הציבור ממנו באים הטרוריסטים ולעיתים ממש בדירה שכנה להם. יש שאפילו חזרו זה עתה מפעולה למען "שחרור האדמות הכבושות" ואפילו מגישים להם קפה לעידודם... השכנים הללו מעודדים את המחבל שחזר זה עתה מפיגוע חמור עם קורבנות שלנו - כלפינו וכל העולם, הם צדיקים גדולים וכי הם עשו זאת?
לכן, מצידנו חייבת להיות כל הזמן אמירה ולא הסברה לאוכלוסיה זו ועם כל הכבוד לשלוותם, שהיא לא באשמתם כביכול, אין להשאיר מצב זה, כאילו מדובר במזג האוויר שאין לעשות עימו דבר. יש אפוא להפיץ כרוזים אצלם ובכל מיני שיטות. תחילה בממדים קטנים, כמו פגיעות קטנות בתשתיות אצלם - מים, חשמל ועוד - וזאת בכעין אזהרה. כאשר זה לא יעזור, להגדיל את הפגיעה ושוב עם כרוזים כי "עבודתם" של המחבלים הופכת למשחק ילדים בעבורם עם המציאות הקיימת.
