המראות שודרו שוב ושוב בערוצי החדשות כל הלילה: אמבולנסים, גופות, פיצוץ המאיר את שמי הלילה. חמאס האשים את ישראל בהתקפה על בית החולים אל-אהלי בעזה ובמותם של מאות. מאוחר יותר ישראל הכחישה והוכיחה שמדובר בשיגור כושל של הג'יהאד האיסלאמי, אבל העובדות כבר לא היו חשובות. האסון גרר הפגנות מיהודה ושומרון וירדן ועד תוניסיה, וגרם לביטול הפסגה המרובעת של מנהיגי ירדן, מצרים והרשות הפלשתינית עם הנשיא
ג'ו ביידן.
קשה לדבר בהכללה על "העולם הערבי", המונה 450 מיליון איש בתריסר מדינות ולאורך אלפי קילומטרים. אבל – כותב אקונומיסט – אפשר לומר בביטחון שרוב הערבים עודם אוהדים את העניין הפלשתיני, המסוגל לגרום זעם עממי יוצא דופן. מלחמת חרבות ברזל איננה שונה: היא מסוקרת מסביב לשעון וגרמה לפרץ של תמיכה בפלשתינים. אבל, בהשוואה לעימותים קודמים – כמו "צוק איתן" – כמה דברים השתנו.
האחד הוא גיאופוליטיקה. מאז 2020 כוננו בחריין, מרוקו, סודן ואיחוד האמירויות יחסים עם ישראל, וסעודיה ניהלה שיחות נורמליזציה עד פרוץ המלחמה. עובדה זו שינתה את אופן הסיקור של כמה אמצעי תקשורת ערביים. אל-גז'ירה הקטארית תומכת בצורה מלאה בחמאס, בעוד ערוצים סעודיים ואמירותיים מנסים ללכת בין הטיפות: הם מסקרים את הפגיעות בעזה אך לא מעלים לשידור אנשי חמאס; "הצבא הישראלי" בא במקום "צבא הכיבוש".
הבדל שני הוא החשש מעימות נרחב. "צוק איתן" הוגבל לישראל; כעת – לא בהכרח, והדבר מסבך את התמונה במדינות ערב הקרובות לישראל. למשל: ארה"ב וכמה ממדינות ערב לחצו על מצרים לפתוח את מעבר רפיח ולאפשר לעזתים להימלט אליה, אך קהיר מתנגדת בטענה שאינה צריכה לסבול את תוצאות המלחמה בעזה. המצב דומה בלבנון, המצויה מזה ארבע שנים באחד המשברים הכלכליים הקשים בהיסטוריה המודרנית של העולם, וחיזבאללה עלול לגרור אותה לעוד מלחמה הרסנית.
מה שמביא להבדל שלישי: המזרח התיכון יותר מקוטב כיום. כך למשל, סורים רבים מזועזעים מן התמונות מעזה, אך ממש לא מריעים לחמאס הנתמך בידי אירן שסייעה ל
בשאר אסד להרוס את ארצם. גם חלק מהלבנונים מקווים שאירן – וכך גם חיזבאללה – ייחלשו, בלי קשר לדעתם על ישראל. כמה פקידים ערבים מדברים שלא לייחוס על חמאס בלשון המתאימה לימין הקיצוני בישראל, אך אינם מעזים לומר זאת בפומבי.
הפער הזה שבין הציבור לשליטים מסביר מדוע אנתוני בלינקן זכה לקבלת פנים קפואה בבירות ערב, ממשיך אקונומיסט. מוחמד בן סלמן ייבש את שר החוץ האמריקני ופמלייתו במשך שעות לפני שנפגש איתם. פתאח א-סיסי הטיף לו בפרהסיה על זכויות הפלשתינים. ביידן לא זכה אפילו לקבלת פנים כזאת, כי בעקבות הפיצוץ בבית החולים – ביטלה ירדן את הפסגה המרובעת.
אולם, טוען אקונומיסט, מאחורי העמדת הפנים הפומבית מסתתרת אי-נוחות רבה. רבים השוו את 7 באוקטובר למלחמת יום הכיפורים, אך יש גם הבדל מהותי. אז חשה ישראל שהיא באיום קיומי מצד מדינות ערב ושר הביטחון, משה דיין, שקל שימוש בנשק גרעיני. היום ישראל נגררה למלחמה בידי ארגון טרור ומי שעלול להרחיב את המלחמה הוא ארגונים נוספים הנתמכים בידי אירן שאינה ערבית.
במצב הזה, מדינות ערב הן משקיפות עצבניות שגורלן אינו בידיהן. אירן תחליט האם לבנון תישאב לסכסוך לא-לה. מנהיגי מצרים וירדן חוששים מערעור שלטונם. מדינות ערב מפחדות להרגיז את אירן. זה איננו איום קיומי על ישראל, אך כמה משליטי ערב חוששים שהוא יהיה איום קיומי עליהם.
