את פרדיגמת הילד המוכה משקף יפה גם הנספח האקדמי של תנועות השלום - האסכולה שזכתה לשם "ההיסטוריה החדשה", ואשר הגיחה אל קדמת הבמה בשנים האחרונות שלפני תהליך אוסלו. "ההיסטוריונים החדשים", דוגמת בני מוריס, אבי שליים, אילן פָּפֶּה ו
תום שגב, שמו להם למטרה לשכתב את עברן של ישראל ושל התנועה הציונית, באופן שיחשוף את יחסן הבלתי הוגן, לכאורה, לערביי ארץ ישראל ולערבים בכלל. כוונתם - במשתמע, ולעתים גם על-פי הודאתם הגלויה - הייתה לגרום לישראלים לראות את העוינות הערבית כלפיהם כתגובה מתקבלת על הדעת למעשי העוול שעשתה ישראל; לראות את שכניהם הערביים לא כאויבים הנחושים להשמידם, אלא כאנשים כמוהם, שרק רוצים - ותמיד רק רצו - פתרון הוגן לסכסוך; ולפיכך, ללכת לקראת הערבים, להסכים לוויתורים כואבים ולהגיע להסדר צודק. אבי שליים, למשל, כותב (ב"קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי") על תולדות ישראל: "אי-אפשר לכפור בעובדה שהקמת מדינת ישראל הייתה כרוכה בעוול רב-ממדים שנגרם מכוח זה לפלשתינים. חלף יובל שנים - וישראל טרם גילתה יכולת להכיר בעוולות שעשתה לפלשתינים ולהכיר בחוב שהיא חבה להם, שאותו שומה עליה לפרוע ביום מן הימים".
ההיסטוריה החדשה היא במידה רבה היסטוריה מזויפת. במהלך שני העשורים האחרונים, ככל שמדף ספרי ההיסטוריונים החדשים הלך והתמלא, כך הצטברה גם ספרות נרחבת המפריכה את דבריהם. הספרות הביקורתית חשפה את המגמתיות שבכתבי ההיסטוריונים החדשים לפרטיה: את ההתעלמות העקבית שלהם ממקורות ראשוניים חיוניים, ואת הסילופים הגסים שהם עורכים במקורות שהם כן מצטטים; את השתמטותם מהכללים הבסיסיים של הכתיבה ההיסטוריוגרפית ושל היושר האקדמי, למען סדר יום פוליטי שעליו לעתים הם אף מצהירים בגלוי; ואת הפברוק - כלשונו של אחד המבקרים - שהם עורכים להיסטוריה הישראלית בשמו של אותו סדר יום.
הביקורות על ספרו של בני מוריס "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים, 1947-1949" (הופיע ב-1987, ובתרגום עברי ב-1991) מתארות עיוותים אלו של ההיסטוריה. מוריס טען בספר שאמנם רוב הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות עזבו מרצונם, כדי לא להיפגע מהמלחמה, אך חלקם גורש בידי הישראלים - וכאן בא חלקה הרוויזיוניסטי של הטענה: שבן-גוריון וחבריו רצו בעזיבתם של הערבים, וראו בה יעד חשוב של מדיניותם.
מוריס היה, במובנים רבים, הדמות המובילה בקרב ההיסטוריונים החדשים. סחורתו המחקרית סופסרה לצרכים פוליטיים יותר מסחורתו של כל אחד מחבריו: אם במסגרת האשמות נרחבות יותר כלפי ישראל, אם כתימוכין למדיניות מסוימת, בפרט זו של מחנה השלום. על יוסי ביילין, למשל, אדריכל אוסלו וסגן שר החוץ בזמן המשא-ומתן, דוּוח שעמד על כך שכל הנושאים ונותנים הישראלים באוסלו יקראו את ספרו של מוריס ויפנימו את הלקחים הנכונים. נוסף על כך, להבדיל מכמה היסטוריונים חדשים אחרים, כמו
אילן פפה, שהודו שפרשנותם לאירועי העבר מושפעת מהטייתם הפוליטית (וטענו שכל כתיבת היסטוריה היא כזו מטבעה), דחה מוריס את התזה הרלטיוויסטית וטען שהוא מציע ניתוח אובייקטיבי ונטול פניות. לפיכך, להוכחות החותכות בדבר הסילופים שעשה בחומרי ארכיון הייתה השלכה הרסנית במיוחד על קביעותיו ההיסטוריות ועל טענותיו בדבר הדרך שבה הגיע אליהן.
בן-גוריון על-פי בני מוריס
יומרה נפוצה בפי היסטוריונים חדשים היא שהתזות הרוויזיוניסטיות שלהם מבוססות על מידע שלא היה זמין עד כה, ולפיכך תמונת-העבר שהן מציירות נאמנה יותר מזו שציירו קודמיהם. גם מוריס טען כך, אולם הבחינה המדוקדקת של ספרו על בעיית הפליטים ושל יתר ספריו המוקדמים חשפה פחות שימוש מהפכני בחומר חדש, ויותר פרשנות מעוותת של מידע ישן. זה הכלל באשר להיסטוריה החדשה, ברובה המכריע.
פרופ' אפרים קארש טבע את המשוואה שמה שנכון בתזות של ההיסטוריונים החדשים אינו חדש, ומה שחדש בדרך כלל אינו נכון. כלל זה נכון גם לספרו של מוריס על בעיית הפליטים. בשנות ה-50 של המאה שעברה, לכל המאוחר, כבר כתבו היסטוריונים ישראלים שחלק קטן יחסית מהפליטים הפלשתינים הוכרחו על-ידי הישראלים לצאת מבתיהם. אמירותיהם של מוריס ושל אחרים כאילו ההיסטוריונים שקדמו להם טענו ששום ערבי לא גורש בכוח הן פשוט כוזבות. לעומת זאת, טענתו הקשה יותר של מוריס, שהגירוש היה יעד שבן-גוריון הציב, חדשה אך אינה נכונה.
דרכי השימוש של מוריס בתעודות היסטוריות מעלות שאלות קשות דווקא כלפי מוריס, ולא כלפי בן-גוריון. להלן שתי דוגמאות שחושף קארש. בגרסה האנגלית של ספרו, שהופיעה תחילה, טוען מוריס שבן-גוריון כתב לבנו עמוס ב-1937 "אנו צריכים לגרש את הערבים ולקחת מקומם". קארש קרא והשתומם: הדבר סתר את כל מה שידע על בן-גוריון. הוא חיפש ומצא את המקור: "אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לגרש את הערבים ולקחת מקומם", כתב בן-גוריון. "מעניין", מעיר קארש, "שבכתביו בעברית הביא מוריס את דבריו של בן-גוריון באופן מדויק, אולי כי ידע שהקוראים יוכלו לבדוק את המקור".
באותו הקשר, מוריס מודה שוועדת פיל הבריטית המליצה בשנה ההיא על העברת אוכלוסיות כחלק מתוכנית החלוקה שלה, אך אומר שאת הרעיון נתנו לה הציונים. גם זה עיוות של האמור בתעודות המקוריות.
קארש מצביע על סילוף נוסף של מוריס לדבריו של בן-גוריון, הפעם בנאום שנשא ב-13 בדצמבר 1947. כך כתב מוריס: "בן-גוריון הבהיר היטב כי בעייתה העיקרית של המדינה היהודית העתידה לקום תהיה הבעיה הדמוגרפית: 520,000 יהודים לעומת 350,000 ערבים, ואם במדינה היהודית תיכלל גם ירושלים, יהיו בה כמיליון תושבים, מהם כ-40 אחוזים לא-יהודים. 'יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה [של אוכלוסין] אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי ... אין מדינה יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוזים בלבד'. הוא הוסיף ואמר, כי בגלל מצבו של היישוב וגורלו יש לאמץ 'גישה חדשה ... לבדוק כל הרגלי המחשבה שלנו ... עלינו לחשוב במושגים של מדינה'".
מוריס רומז שאפשר להסיק מהנאום שבן-גוריון תמך בפתרון הבעיה הדמוגרפית באמצעות העברה כפויה של ערבים משטח ישראל. אולם קארש מצביע על מילים מנאומו של בן-גוריון שמוריס משמיט (המילים שהושמטו מודגשות): "אין מדינה יהודית יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוז בלבד, ורוב זה מורכב רק משש מאות אלף יהודים ... שומה עלינו לחשוב במושגים של מדינה, במושגים של עצמאות, במושגים של אחריות מלאה על עצמנו - וגם על אחרים..."
מי יכולים להיות אותם "אחרים", שואל קארש, אם לא הערבים? חשוב מכך, הציון "רק 600 אלף יהודים" שבפי בן-גוריון מבהיר שהוא ציפה לעלייה וראה בה את הפתרון לבעיה הדמוגרפית. ההשמטות שהשמיט מוריס הן עיוות של מקור, שמטרתו לתמוך בפרשנותו שלו לדברי בן-גוריון.
ואין זה הכל. מוריס, המרבה להשתבח בכך שהוא משתמש במקורות ראשוניים שלא היו לנגד עיניהם של קודמיו, ציטט את הנאום לא מהמקור הראשוני - הנאום כפי שננאם - אלא מרישומיו של בן-גוריון ביומן המלחמה שלו. הנאום המקורי המלא, שנוסחו זמין כל דורש, סותם את הגולל לחלוטין על פרשנותו של מוריס. שם, לאחר דבריו של בן-גוריון על הבעיה הדמוגרפית והמשפט "ורוב זה מורכב רק משש מאות אלף יהודים", מופיעה הפִּסקה הבאה: "למען הבטיח לא רק הקמתה אלא גם קיומה וייעודה של המדינה היהודית - יש צורך בהעלאת מיליון וחצי יהודים והשרשתם בארץ. רק כשנהיה לכל הפחות שני מיליון יהודים בארץ, תיכון המדינה ... ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תיכונה ופועלה לא יהא מפעל עלייה והתיישבות שיעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר - תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו".
מובאה מלאה זו מאשרת מעל כל צל של ספק שהפתרון לבעיה הדמוגרפית שעמד לנגד עיניו של בן-גוריון לא היה גירוש הערבים, אלא העלאת יהודים. בכל הנאום אין שום רמז למחשבה על גירוש ערבים, ובכל זאת בני מוריס ערך את דבריו של בן-גוריון באופן שטשטש את עיקר מהותם.
נאמן לשיטות מחקר פסולות
את גודל האבסורד שבהשמטותיו של מוריס במלואו מראה פסקה נוספת שהשמיט. מתברר, מנאום זה עצמו, שבן-גוריון לא רק שלא העלה על בדל שפתיו אפשרות של טרנספר, אלא אף סבר שקיום מיעוט ערבי גדול במדינת ישראל הוא אינטרס חיוני שלה. הוא ציפה - במבט לאחור אנו יכולים להוסיף: בתמימותו - שהמיעוט הערבי במדינת ישראל ישמש גשר בינה לבין העולם הערבי. והוא אומר זאת במפורש בנאום שבו אנו דנים. מיד לאחר המשפט "עלינו לחשוב במונחים של מדינה, במונחים של עצמאות, במונחים של אחריות מלאה לעצמנו - ולאחרים", שציטטנו לעיל, הוסיף ואמר:
"במדינתנו יהיו לא רק יהודים, וכולם יהיו אזרחים שווים: שווים בכול, ללא יוצא מן הכלל. זאת אומרת, המדינה תהיה גם מדינתם הם ... יחס המדינה היהודית לאזרחיה הערבים ישמש גורם חשוב - אם כי לא יחיד - בקשירת יחסי-שכנים עם ארצות ערב. במידה שהאזרח הערבי במדינתנו ירגיש עצמו כבביתו הוא, ומעמדו לא יהא שונה במאומה ממעמדו של היהודי, ואולי יותר טוב ממעמדו של ערבי במדינה ערבית, והמדינה תעזור לו באמונה ובהתמדה להגיע לרמת-החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית של היישוב היהודי, באותה מידה תיחלש החשדנות הערבית וייבנה גשר לברית שמית, יהודית-ערבית, במזרח הקרוב".
פסקה זו ואחרות שכמותה הושמטו בידי מוריס, שסירס את דבריו של בן-גוריון כך שיוכל להציגם כאילו יש בהם רמזים לתוכנית לגרש את הערבים. מכאן ואילך, עד סוף הספר, נוהג מוריס כאילו תמיכתו של בן-גוריון בגירוש היא עובדה קיימת. את היעדרן של עדויות כתובות לכך הוא מתרץ בזהירותו של בן-גוריון, שלא רצה להשאיר עקבות על נייר.
מעבר לסילופים אלה, המספקים למוריס את התשתית לתזה העיקרית שלו, הספר גדוש במצגי שווא המשמשים אף הם להטלת צל על ישראל ועל מעשיה. כך, למשל, כותב מוריס, "ארץ ישראל המנדטורית הקיפה כ-26.4 מיליון דונם, וב-1947 היו רק 7 אחוזים משטח זה -1.775 מיליון דונם - בידי יהודים (הקק"ל, פיק"א ובעלי אדמות פרטיים). תוכנית החלוקה הוועידה כ-60 אחוזים משטחה של ארץ ישראל למדינה היהודית, וגם פה היו רוב האדמות, כפי שמלמד חשבון פשוט, בידי לא-יהודים. אבל בינתיים התנהלה מלחמה, ואם ינצחו בה היהודים, כפי שצפה בן-גוריון, היא עשויה לפתור סוף סוף את בעיית הקרקעות של המדינה היהודית".
מוריס מנסה לטעת בקורא את הרושם שרוב עצום של קרקעות המנדט היה בבעלות ערבית, ובכלל זה רוב השטח שיועד למדינת ישראל והשטח שעליו היא השתלטה במלחמה. אלא שבדבריו חסר נתון מפתח: יותר מ-70 אחוז מאדמות ארץ ישראל המנדטורית היו אדמות מדינה או שטחים ציבוריים. כלומר, המדינה היהודית הייתה אמורה לשלוט על שטח שרובו המכריע אינו בבעלות ערבית - ויותר מכך: אפילו המדינה הערבית הייתה אמורה לשלוט על שטח שרובו אינו בבעלות ערבית. מכלל השטח שהפך ב-1948 לשטח מדינת ישראל, 8.6 אחוזים היה בבעלות יהודית, 3.3 אחוזים היו ונשארו רכושם של ערבים שקיבלו אזרחות ישראלית, וכ-17 אחוזים היו נכסי נפקדים - קרקעות של ערבים שברחו במלחמה.
בספר, כאמור, דוגמאות רבות נוספות למתודולוגיה פסולה. בספרו הבא, "1948 ואחריה: ישראל והפלשתינים" (1990, לא תורגם לעברית), שבו הוא מרחיב לגבי כמה מהנושאים שהעלה בספרו הראשון, הוא נותר נאמן לשיטות המחקר והטיפול במקורותיו.
יוער כאן כי מוריס, לבדו מכל ההיסטוריונים החדשים, התנתק בגלוי מהזיות אוסלו בעקבות מתקפת הטרור של ערפאת שהחלה בשנת 2000. הוא הכריז שההנהגה הפלשתינית אינה מוכנה להציע לישראל שלום, בשום מחיר. את הסילופים והעיוותים שבספריו המוקדמים, לעומת זאת, הוא לא תיקן.
נאלץ להתנצל
זיופים אקדמיים מאפיינים גם את התזה שפיתחו אילן פפה ואבי שליים, בדבר קנונייה שרקמו כביכול הנהגת היישוב ובית המלוכה הירדני, במעורבות בריטית, למען הקמת המדינה היהודית. הסילופים ומצגי השווא בעבודותיהם (ספריהם בנושא הופיעו במקביל ב-1988) תועדו היטב בידי כמה וכמה היסטוריונים. עוד טענו שליים, פפה ומוריס שמנהיגים ערבים העבירו לאחר המלחמה הצעות שלום, אך היוזמות נפלו בעיקר בשל עקשנות ישראלית. בין המחקרים הרבים המפריכים טענות אלו, ראוי לציון ספרו של איתמר רבינוביץ, "השלום שחמק: יחסי ישראל ערב 1952-1949".
"המיליון השביעי: הישראלים והשואה", ספרו של תום שגב מ-1991, מייצג בטענותיו המרושעות והאבסורדיות סוגה נוספת בתוך ספרות "ישראל נולדה בחטא והציונות אינה לגיטימית". לסוגה זו אופייניות הטענות שמנהיגי היישוב התעלמו מגורלם של יהודי אירופה, ניצלו בזדוניות את אסונם, לא נהגו כראוי בניצולים, או אף היו שותפים, במידה מסוימת, לאחריות לשואה. ספרו של שגב אינו הדוגמה הנתעבת ביותר או המקוממת ביותר של הז'אנר, אולם הוא הדוגמה הבולטת ביותר, שכן מעמדו של שגב בישראל, כעיתונאי מוכר, הקנה לספר תשומת לב רחבה במיוחד.
בביקורת שמותחים היסטוריונים על ההיסטוריונים החדשים חוזרת ועולה הטענה שהם משרטטים תמונה פשטנית ודו-ממדית של הערבים. בכתיבתם כמעט אין התייחסות למורכבות של קבלת ההחלטות בידי מנהיגים ערבים; להפך: ההחלטות והמעשים שלהם מצטיירים כתגובות ישירות וצפויות למדיניותה של ישראל.
חולשה זו של ההיסטוריונים החדשים מיוחסת לעתים לידע המוגבל שלהם בשפה הערבית, המגביל את גישתם למקורות שיספקו להם הבנה מורכבת, מלאה ומציאותית יותר של עיצוב המדיניות הערבית. אך יש לכך הסבר עקרוני יותר: ההיסטוריונים החדשים מבקשים לראות את ההתנהגות הערבית כתלויה לחלוטין במעשיהם של הישראלים - ממש כפי שהילד המוכה מדמה לחשוב שמעשיו שלו הם שגורמים להוריו להתעלל בו. עיוות זה בתפיסת המציאות מאפשר לילד להאמין שאם הוא יהיה "טוב" הוא יקבל מהוריו יחס טוב יותר.
בשנים שקדמו לאוסלו נבדלו ההיסטוריונים החדשים זה מזה במידת הקישור הגלוי שעשו בין כתיבתם על אשמותיה של ישראל לבין רצונם לדרבן אותה להשיג שלום. כך או כך, הם זכו לחסידים נלהבים גם מחוץ לחוגי האקדמיה והתרבות, ולנתח נכבד בדעת הקהל. הסיבה לכך הייתה, כנראה, שמחקריהם המסולפים נתנו גושפנקה אקדמית למה שישראלים רבים השתוקקו להאמין בו: שהעוינות הערבית כלפי ישראל היא תגובה למעשֶיה, ולכן צעדים נאותים מצידה של ישראל יובילו להפסקת העוינות, המצור והמלחמה.
בשנות אוסלו, מ-1993 ואילך, הלך זרם ההיסטוריה החדשה והתרחב: נוספו לו ספרים חדשים ואף סַפקים חדשים של חומר. מנגד, התרחבה הספרות הביקורתית על עבודותיהם. גישתם המזלזלת של מוריס, שליים, פפה וחבריהם כלפי תיעוד היסטורי התגלגלה אל הדור הבא ככדור שלג: אם אין די חומר מרשיע על ישראל, אפשר פשוט להמציא אותו. כך קיבל תדי כ"ץ תואר מוסמך בהיסטוריה מאוניברסיטת חיפה על סמך עבודה שבה הראה, לכאורה, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני של ההגנה ערכו במאי 1948 טבח בכפר הערבי טנטורה ורצחו כמאתיים מתושביו. ותיקי החטיבה הגישו תביעת דיבה נגד כ"ץ, וכ"ץ נאלץ לפרסם בעיתונות מודעת התנצלות שבה נאמר, בין היתר: "ברצוני להבהיר כי לאחר ששבתי ובדקתי את הדברים ברור לי מעל לכל ספק כי אין כל יסוד לטענה כי בוצע בטנטורה הרג של אנשים, לאחר כניעת הכפר, על-ידי לוחמי חטיבת אלכסנדרוני, או על-ידי כוח אחר של היישוב העברי".
אולי לא במפתיע, נמצאו לכ"ץ מגינים גם לאחר שהפסיד במשפט. אילן פפה טען, במאמר ב"כתב העת למחקרים פלשתינים", כי אף שסיפור הטבח זויף, התזה של כ"ץ משקפת אמת גבוהה יותר בדבר קורבניותם של הפלשתינים. תום שגב העלה טענה דומה, אך התאונן גם על כ"ץ: על כך שמעשיו מרחיקים את היום שבו ישראל תקבל אחריות מוסרית ומדינית לעתידם של הפליטים הפלשתינים.
הכשל, כמובן, אינו רק של תדי כ"ץ, אלא גם של מרצים להיסטוריה באוניברסיטת חיפה שלימדו אותו כיצד מנהלים מחקר היסטורי, ולא רק שאישרו את עבודתו אלא גם זיכו אותה בציון 97. ליושר האקדמי והיושר האינטלקטואלי, לא רק באוניברסיטת חיפה אלא בעוד מקומות במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, אירע מה שאירע בימי אוסלו לישראלים רבים באוטובוסים, בבתי קפה ובשאר מקומות: אלו גם אלו היו לְמה שכונה אז בעגה האוסלואית - "קורבנות השלום".