המונח "מינות" הוא מחידושי לשון חז"ל. במקורות העבריים שקדמו לתקופת התנאים אין המילה מופיעה כלל, ואפילו בספרות התנאים, בה מופיעה המילה "מינות" לראשונה, השימוש בה נדיר למדי. היא נזכרת פעם אחת בלבד במשנה, בסיפור אחד בתוספתא, ובשתי דרשות דומות במדרשי ההלכה של התנאים. הכינוי "מינים" ("מין", ביחיד), אומנם רווח יותר בספרות התנאים, אך למרות זאת אין פשרו של המונח "מינות" נהיר לגמרי ולא ברורה התופעה שעליה החילו התנאים את הקטגוריה הזאת.
אם כן, מי היו אנשים אלה, שחז"ל כינו "מינים", ומדוע תויגו במונח זה? מה הייתה התופעה שחז"ל סימנו במילה "מינות", ומדוע ביקשו להיאבק בה? בשאלות אלה דן פרופ' עדיאל שרמר במחקרו החדש,
Brothers Estranged: Heresy, Christianity, and Jewish Identity in Late Antiquity, שיצא לאור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד לפני חודשים אחדים.
חוקרים שונים, שעסקו בתופעת ה"מינות" בעולמם של חז"ל, ניגשו אל המסורת התלמודית מתוך עמדה המושפעת באופן עמוק מן המסורת הנוצרית, ועל כן נטו להניח ש"מינות" הוא מונח המסמן "כפירה". קריאת המקורות התלמודיים בעיניים "נוצריות" שכאלה, הביאה להדגשתם של מקורות שונים, שבהם מוצגת ה"מינות" כביטוי לעמדה תיאולוגית, שחז"ל ראוה כבלתי לגיטימית. בעקבות גישה זו, נגרר הזיהוי הרווח של ה"מינים" עם הנוצרים.
בספרו החדש, יוצא פרופ' עדיאל שרמר כנגד גישה זו. במקומה, הוא מציע קונטקסטואליזציה אחרת לשיח ה"מינות" של חכמים. מבדיקה שיטתית שערך לכלל ההתייחסויות ל"מינים" ול"מינות" בספרות התנאים גילה שרמר, כי להוציא מקור אחד, אין כל הצדקה לזהות את ה"מינים" דווקא כנוצרים, או את ה"מינות" כנצרות.
יתר על כן, מראה שרמר כי מקורות מסוימים מתייחסים אל ה"מינות" כתופעה בתחום הריטואלי, או כפרישה מן הציבור, ולאו-דווקא כהחזקה באמונה שגויה. משום כך, הוא טוען, שאין להבין את שיח ה"מינות" של התנאים כמאבק בשדה מערכה של אמונות ודעות - אלא כהתמודדות בהקשר שונה.
שרמר, מציע להתבונן בשיח ה"מינות" של התנאים כתגובה למשבר הזהות בו הייתה נתונה החברה היהודית בארץ ישראל בעקבות חורבן בית המקדש השני וכשלון מרד בר-כוכבא. כוחה הבלתי מעורער של האימפריה הרומית, כפי שבא לידי ביטוי באירועים דרמטיים אלה ובעצם הכיבוש הרומי המתמשך, הציב בפני יהודי ארץ ישראל אתגר דתי עמוק באשר לאמונתם בקב"ה וערער את ביטחונם העצמי בערכה של זהותם היהודית הייחודית.
באחד הרגעים הדרמטיים ביותר בספרות המדרשית מתואר טיטוס, הקיסר הרומי, כשהוא קורע את הפרוכת שבפתח קודש הקודשים בבית המקדש ומתריס כלפי מעלה: "אם אלוה הוא, יבוא וימחה!" בנוסח אחר של המדרש לשון ההתרסה היא: "אם אלוה הוא, יבוא ויעמוד על בניו!". הימנעות האל מלהגן על עמו, ועצם העובדה שאין הוא עוצר את האימפריה הרומית מלממש את כוחה, מעוררים ספק: האם אומנם הוא אל?
ספק זה הוא שעומד בתשתית המדרש המפרש את הדו-שיח שבין האהובה לבנות ירושלים בשיר השירים. שם פונים הגויים לעם ישראל בשאלה: "מה דודך מדוד שכך אתם מתים עליו, שכך אתם נהרגים עליו?", ושאלה זו היא שמולידה את ההזמנה להצטרף לאומות העולם: "בואו והצטרפו עמנו!". מדרש זה מבטא את רחשי לבם של יהודים בארץ ישראל, בעקבות כישלונותיהם הצבאיים והפוליטיים, שנתפסו בתודעתם ככישלונו של הקב"ה עצמו.
משבר זהות זה עלול היה להביא לנטישה של העם היהודי ושל היהדות. שיח המינות של התנאים הייתה דרכם של החכמים להתמודד עם תופעה זו. זה ההסבר לכך שמקורות מגוונים מתייחסים אל ה"מינות" כפרישה מן הציבור, בעוד מקורות אחרים מייחסים לה עמדות תיאולוגיות. עיון במקורות אלה מתוך נקודת המבט של המשבר הקיומי שעבר על יהודי ארץ ישראל, מאפשר להבין את העמדות התיאולוגיות המוצגות בהם כביטוי לייאוש מן האל. ייאוש אשר עלול להביא את המחזיק בעמדות אלה, לפרוש מן הציבור ואף לנטוש את היהדות.
מה היה אפוא מקום הנצרות בסיפור זה? לדעתו של שרמר, משקלה של הנצרות בעולמם של התנאים היה מצומצם ביותר. האתגר הדתי המשמעותי שעמו התמודדו חז"ל היה, כאמור, דווקא כוחה של האימפריה הרומית, ולא הדת הנוצרית המתפתחת. ואולם, ככל שהנצרות הבחינה את עצמה מן היהדות, נטו חכמים לראות בה ביטוי לפרישה מן הציבור, ולכן החילו גם עליה את שיח ה"מינות" שלהם.
תהליך זה, שניצניו הראשונים נגלים בתוספתא, הלך והתגבר עד אשר קיבל את חותמו הסופי עם הפיכתה הרשמית של האימפריה הרומית לאימפריה הנוצרית בידי הקיסר קונסטנטינוס במאה הרביעית לספירה. "אירוע" זה היה מעין גושפנקה סופית להיותם של הנוצרים נוכרים מוחלטים, ולהיות הנצרות דתם של "אומות העולם". ואולם, עם כל חשיבותו של "אירוע" זה, הוא לא גרם לשינוי משמעותי באופן התייחסותם של חכמים לרומי. למעשה, גם שנים רבות אחריו המשיכו חכמים להתבונן באימפריה הרומית בראש ובראשונה במשקפיים פוליטיות ולראות בה מעל לכל אויב אכזרי, כובש ומשפיל.
