הבה נתאר לעצמנו מצב מאוד בלתי-מתקבל על הדעת: בכנסת יועבר חוק שיקבע כי כל המפרסם ברבים מעשי שחיתות אשר נעשו במקום עבודתו - יפוטר. ברור שאף חבר כנסת לא יעז להעלות הצעת חוק שכזו. האמת, לא צריך. רוב חושפי השחיתויות במקום עבודתם מצאו עצמם, במוקדם או במאוחר, מחוץ למקום עבודתם. זוהי תופעה חברתית מעניינת. הנאמנות לקבוצת הזהות שלנו דורשת להתעלם מערכי מוסר ושמירת חוק! הנאמנות למקום עבודה, למשפחה, למדינה, לדת, לאידיאולוגיה, לקבוצת חברים וכולי, דורשת מכל חבר בקבוצת הזהות להימנע ממעשה שיכול להיראות כפוגע במי מחברי קבוצת הזהות. וכך נוצר מצב שאנשי קבוצת הזהות נדרשים לא פעם לעשות מעשים לא מוסריים, או להפר חוק בשם הנאמנות.
זה מתחיל עוד בהיותנו ילדים. חברת הילדים דוחה מתוכה תמיד את המלשינים. בעולם הפשע מי שמעז ל"זמר" אף מסתכן בחייו. וכך, חושפי השחיתויות במקום עבודתם, נמצאים בקונפליקט קשה בין הנאמנות למקום עבודתם, לבין ערכי המוסר והחוק. מי שמכריע בעד המוסר והחוק מסכן את שייכותו, קרי, את מקום עבודתו.
במצב דומה נמצאים פעילי זכויות האדם והשלום. הם דורשים מהמדינה ומהצבא להישמע לערכי מוסר וחוק. צריך לזכור כי פה אין מדובר בגניבת כסף מהציבור, פה מדובר בחיי אדם! נכון, פעמים רבות חיי אדם של האויב, אבל עדיין חיי אדם!
יותר מכל עיסוק אחר של בני האדם, חיילות עושה את הדברים היותר מסוכנים לקיום. זה מחייב כללי אתיקה מאוד מחמירים, חוקים נוקשים, והעיקר: הישמעות להם.
בעקבות מלחמת ששת הימים בחרה ישראל שלא להישמע לחוקים הבינלאומיים בדבר הגנת אזרחים תחת כיבוש. במיוחד מקומם שבתי המשפט שלנו, בעזרת פרשנות משפטית מפותלת, נתנו לזה יד. כך נוצר מצב שבו ישראל מפרה את חוקי המלחמה והאתיקה הצבאית באופן שיטתי. זה מחייב את פעילי זכויות האדם הישראלים לעמוד בקונפליקט בין נאמנות - לבין מוסר וחוק. בדיוק כמו חושפי השחיתויות!
צריך לזכור, הפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות נעשו מכיוון שמנהיגים הצליחו, בעזרת הנאמנות, לשכנע את פיקודיהם לבצעם. בעזרת הנאמנות הם הצליחו לבטל את העכבות המוסריות לביצוע פשעיהם!
בימים אלה, אנשי ימין מסיעות שונות בכנסת יוזמים חוק הקובע שעמותות זכויות אדם אשר ידווחו על
פשעי מלחמה ופושעי מלחמה לגורמים בחו"ל, יוצאו אל מחוץ לחוק. חגיגה לכל פושעי המלחמה בארץ ובעולם. סוף-סוף ישראל תהיה אור לגויים! סין, אירן, בורמה ועד כמה, ישמחו להעתיק את החוק לספר החוקים שלהן.
יש משמעות חמורה נוספת להצעת החוק הזאת: אם ארגוני זכויות אדם יוצאו אל מחוץ לחוק, הרי שישראל תהפך במהותה למפרה זכויות אדם. אני מקווה שלא לכך מתכוונים יוזמי החוק.
אחד מלקחי מלחמת העולם השנייה הוא שזכויות אדם נמצאות מחוץ לריבונות של המדינות. בנושאי זכויות אדם, מותר לקהילה הבינלאומית להתערב בעניינים פנימיים של ארצות העולם. ואכן הייתה זאת ישראל שניצלה עיקרון זה, והתערבה בענייניה הפנימיים של ברית-המועצות, בהגנה על זכויות האדם של אזרחיה היהודים. לצערי, ישראל לא באה בידיים נקיות לעניין. היום, בשם אותו עיקרון, נדרשת הקהילה הבינלאומית להגן על זכויות האדם הבסיסיות ביותר בישראל, של אוכלוסייה אזרחית חסרת-מגן, הסובלת מהפרת זכויותיה, שכל אשמתה בכך שאיננה יהודיה!
