יש אלמנטים קיצוניים בחברה הישראלית מימין, משמאל, וגם בציבור הערבי - הפוגעים במעשיהם, בבטחון המדינה, מערערים את יסודותיה ואת המבנה הדמוקרטי. ולכן, זכותה וחובתה של המדינה, כדמוקרטיה מתגוננת, להשתמש באמצעי חריג וקיצוני כמו מעצר מנהלי כ"אמצעי מנע" במקרים הכרחיים.
הפרשה הביטחונית האחרונה, שמסעירה את הציבור הערבי, כאשר אחד העצורים הוא סופר ואח של ח"כ מח'ול (לשעבר) והשני פועל במפלגת בל"ד, מפלגתו של
עזמי בשארה, שברח לחו"ל בשל האשמות ביטחוניות. אי-פרסום הפרשה בישראל מעלה את סוגיית "איסור הפרסום" ואת סוגיית המעצר המנהלי (ראה בנושא זה את מאמריי באתר זה:
עת למעצר מנהלי ועת למשפט /
מעצר מינהלי - סקירה כללית /
איסור פרסום - וזכות הציבור לדעת).
להזכיר, טלי פחימה עשתה היסטוריה בכך שהייתה הגברת היהודייה הראשונה שנעצרה במעצר מנהלי. בעבר נעצרו אזרחים יהודיים, מקיצוני יש"ע וכן אזרחים זרים שבאו לארץ למטרות פיגוע או איסוף מודיעין.
בשאלת הפרסום ואיסור הפרסום - צריך לנהוג בחוכמה ובגמישות, במיוחד לאור הפרסומים המלווים אירועים אלה, באינטרנט ובעולם, לאור התקשורת הרב-ערוצית והאלקטרונית. אבל החישוב וההחלטות חייבים לבוא לפי הצרכים הביטחוניים והחקירתיים של ישראל ולא לפי הלחץ העיתונאי, הציבורי או העולמי.
האם להשתמש ב"מעצר מנהלי" נגד יהודים (במידת הצורך)? כן, ללא היסוס. המעצר המנהלי הוא
אמצעי-מנע, לגיטימי וחוקי. משתמשים בו להרחיק מהציבור אלמנטים בעלי פוטנציאל לסכנה ביטחונית וציבורית, להרחיק סכנה מוחשית ולמנוע פעילות של התססה, המרדה והפרת הסדר הציבורי.
כאשר פעילי ימין, מסיתים, מתסיסים, משתוללים ביהודה ובשומרון, בעיר חברון, תוך שימוש בגידופים, בהשמצות ובהשוואת פעולות צה"ל לשואה - אין מנוס משימוש באמצעים קיצוניים של מעצרים, משפטי בזק ומעצרים מנהליים.
יש גבולות גם ל"חופש הדיבור",
חופש הביטוי ומדיניות של איפוק.
היועץ המשפטי לממשלה היוצא,
מני מזוז, הצהיר בכינוס עורכי-דין בים המלח, תקופה קצרה לאחר כניסתו לתפקיד, כי
יש גבול לאיפוק ויהיה אפס איפוק לנעשה בהתפרעויות בשטחים. לצערי, ההצהרה נשארה על הנייר בלבד.
ובכן, הגיעה העת לעצור, לחקור ולהעמיד לדין - בטרם פורענות. יש להשתמש בכלי של מעצר מנהלי גם כלפי אלה שרק מדברים, מסיתים, מתהלכים בזהירות על הגבול הדק שבין "חופש דיבור" לחופש סחרור, וחופש להשתלח בעל-פה, בכתב, בדברי נאצה ובאיומים, ולקוות להתחמק מהעונש. לא צריך לרחם על קטינים בריונים, ולא על אברכים, לא על נוער הגבעות ולא על נוער ישיבות, וגם לא על אזרחי ישראל במגזרים אחרים - אם וכאשר הם מבצעים מעשים שיש בהם סכנה לשלום הציבור ולשלום נבחרי הציבור.
אין המצב דומה לתקופה של שלום ושקט, בה מביעים דעות נוגדות גם בנושאים כואבים ורגישים בנוסח אקדמי, בוויכוחים פומביים ברבי-שיח ובאוניברסיטאות. לעת הזאת, המציאות שנוצרה לאחר הטראומה של רצח רבין ז"ל, בנסיבות דומות ובאווירה דומה, אסור להתגמש, אסור להתרכך ועל כל זרועות הביצוע -
שב"כ, משטרה, פרקליטות - לפעול במהירות נמרצת, בעיקר בהליכים מקוצרים עם תוצאות ממשיות נראות לעין. ראש השב"כ חושש לרצח פוליטי נוסף, לכן אסור להירדם בשמירה.
העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה פתח בזמנו תיקים פליליים נגד אנשים כמו נדיה מטר, נועם לבנת ואחרים - אינה מספקת. בהמשך להגבלות בתנועה, מעצרי מנע ומעצרי בית, שניתן להפעיל על פעילי ימין קיצוני כפי שנעשה כבר בעבר נגד פדרמן מחברון.
מדיניות האיפוק והריסון שנקטו בה היועצים
אליקים רובינשטיין ומני מזוז - בשלב הראשון עם כניסתו לתפקיד - מיצתה את עצמה ונקווה שלא החטיאה את המטרה. המתסיסים של אז עושים זאת שוב, בפרסום פסקי הלכה, חרמות וגידופים, כאילו לא קרה דבר בעבר. "הרבה איפוקים" על-ידי היועץ עלולים להתפרש כחולשה, כפחד להתעסק במטריה הרגישה הזו, ובעיקר כמעין חיסיון חברתי פוליטי, להמשך פעילות נגד החלטות הממשלה.
כבר כתבתי על כך בעבר, והייתי בין הראשונים שאמר זאת בגלוי, ללא מורא ופחד, ללא סנטימנטים, למרות שהנושא והפתרון לא היו פופולריים ביותר, לא לפחד להשתמש באמצעי של מעצר מנהלי.
יש אלמנטים בחברה הישראלית, בימין הקיצוני ובשמאל הרדיקאלי, בזרמים כמו אנרכיסטים של הגדר או הכיבוש, ובין הזרמים של התנועות הערביות וביניהם ח"כים ערביים - המנצלים את הכלים הדמוקרטיים שמעמידה לרשותם המדינה כדי לפגוע ולרסק את המדינה. יש לבלום תופעות אלו מהר, חזק ובצורה אלגנטית אם אפשר. עד עכשיו המדיניות של האיפוק והריסון הצליחה בחלקה, אך נראה שהנושאים הבוערים ואלה המתדלקים את הסכסוך והקרע בעם רואים באזלת היד - ובכך שלא שמו עליהם יד עד כה - כחולשה, כפעילות שלטונית אנמית שאפשר לסובב אותה ולנצל אותה.
שלא תהיה אי-הבנה, דמוקרטיה מתגוננת רשאית, זכאית וחייבת, למען ההווה והעתיד, לפעמים לסטות ולהגמיש את הכללים שבאים להגן עליה, עד כדי פגיעה בזכויות יסוד, כמו "חופש הביטוי" / "חופש התנועה" - בצורה מוגבלת ומפוקחת. יש לנקוט באמצעי מנע, גם אם הראיות למעשה עדיין לא בשלות.
הטענות התמימות והמטופשות של מנהיגי יש"ע והמתנגדים, המושמעות לאחרונה בשפע בכל כלי התקשורת, על סתימת פיות, ניסיון להשתקה, פעולות אנטי-דמוקרטיות ואי-מתן אפשרות למחאה ציבורית לגיטימית - הן יותר מאשר מעוררות גיחוך. אין מחלוקת ואין כל ניסיון רציני למנוע פעולות מחאה לגיטימיות בכנסת, בכיכרות נוסח הפגנות ענקים בתל אביב, בירושלים או בהפגנת השרשרת האנושית המרשימה בתקופת פינוי גוש קטיף. אבל מחאה מלווה, בסטיקרים גועליים, מודעות עם תכנים מסיתים נוסח רוצח, רבין מחכה לך, קריאות "נאצים", פשע מלחמה וכולי, זו לא דמוקרטיה, זה מתקרב לאנרכיה ויש לבלום אותה, לרסן אותה ואם יש צורך - גם לרסק אותה.
חלילה לנו לשאוף למצב של מעצרים מנהליים ללא הגבלה ופיקוח, אבל אסור לנו להתעלם מהאזהרות ומהנורות האדומות שנדלקות לאחרונה, ואפשר למצות אמצעים לא-קונבנציונאליים לביצוע מהלכים להגנת החברה.
אמרתי בעבר (ראה מאמר נרחב על מעצרים מנהליים), שמעצר מנהלי הוא כלי קיצוני וייחודי שצריך להפעילו במצבים חריגים וקיצוניים - ולהערכתי, הזמן הזה והתנאים המתפתחים מבשילים ומכשירים את האמצעי, ואת מי שניתן להעמיד לדין לא להסס לעשות זאת.
אל לנו לחכות לניסים או ל"אמנות" שלום ופיוס הצצות לפתע. על גורמי אכיפת החוק לפעול עכשיו, בטרם פורענות. הדרך להגן ולשמר את הדמוקרטיה ושלטון החוק באה לידי ביטוי ומבחן בשעות משבר, בשעה שהחברה קרועה, שסועה ורותתת על סף מלחמת אזרחים. זו שעתם של "שומרי חומות הדמוקרטיה והחוק" לפעול בחוכמה ובתקיפות. תקופת בחירות וממשלת מעבר, לא צריכה להיות אלמנט שמונע מרשויות האכיפה לפעול לשימור שלטון החוק, הדמוקרטיה ושלום הציבור.
