יום ירושלים מזכיר לנו את המהות של כולנו
מזכיר לנו שבבירתנו זכותנו ההיסטורית לשכון,
ואל לנו להגביל את משכננו והתפתחותנו בה.
לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי,
צוינה כמיהתו הרבה לציון, לירושלים.
כל יהודי בעולם ששומע את השם ירושלים -
מצטמרר ליבו ומרגיש שייכות גדולה,
לעיר בפרט ולארץ ישראל בכלל.
לא סתם בעת חופת הקידושים
אומר החתן:
"אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני
תדבק לשוני לחכי
אם לא אזכרכי
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
מדינת ישראל קשורה קשר-דם לבירתה ירושלים,
קשר אהבה שלא ניתן להתירו,
גם לא בשם הסכמים הזויים
שלא הניבו מעולם ולא יניבו תוצאות.
ביום ירושלים
נזכרים כולנו
בקריאה המרגשת:
"הר הבית בידינו".
לצערנו הדבר אינו כך,
טריטוריאלית הר הבית בידינו
אך מעשית איננו זוכים לדרוך בו,
הוואקף המוסלמי השתלט על כל חלקה טובה בו,
מיטב בנינו מגינים עליו,
אך אינם זכאים להתפלל בו.
לא סתם לאחר הקמת המדינה
החליטה הנהלת היישוב היהודי
להעביר מוסדותיה לירושלים.
היה בזה מעשה סמלי
שמבשר על כך שלעד
ירושלים תהיה בירתה של ישראל.
אך כיצד ייתכן?
בתור מדינה המתגאה בעיר הבירה שלה
יש לנו כל-כך הרבה שרים בממשלת ישראל
אך שר רשמי לענייני ירושלים,
שכל עיסוקו בנושאי ירושלים, אין לנו.
הדבר אכן פגום, ויש לתקנו.
את ילדינו יש להעלות לירושלים,
לטייל בה, לחקור אותה,
ליהנות מקסמה הייחודי,
פעם אחר פעם,
שילדינו יידעו גם בעתיד
להשיב לבאים לכלותנו
ולעמוד על זכותנו ההיסטורית בירושלים.
עלינו לעמוד איתנים מול כל הגורמים
מבחוץ ומבפנים
המנסים לפלג את אחדותנו
המנסים לערער את הקשר הבלתי ניתן להתרה שלנו
עם ירושלים.
לעמוד איתנים ולקרוא בקול גדול:
ירושלים בירתנו לעד!
עם ישראל חי!