קבלת התורה ועַם/גֵר שחזר לסורו

גיור לאומי ואישי הפסוקים המצוטטים משמאל הם-הם פסגת קבלת התורה בעקבות ההתגלות האלוקית האדירה, החד-פעמית, על הר סיני. פסוקים אלו ישובו וירטיטו את לבנו מחדש השבוע, בקריאת התורה באשמורת חג השבועות בו אנו נקראים לשוב במנהרת הזמן למעמד שגיא ומפעים זה. "וכן לדורות" - כך פותח הרמב"ם את הלכות גירות (איסו"ב פי"ג), ומותח קו בין קבלת גרים בכל הדורות למעמד הר סיני: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית (=סיני)... וכן לדורות כשירצה העכו"ם להיכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן". הרמב"ם נזקק לביטוי המעיק משהו - "ויקבל עול¹ תורה" - לדעתי כאסוציאציה לכפיית הר כגיגית בהר סיני כמסורת חז"ל (שבת פח,ב). אומנם הנכרי-הגֵר איננו כפוי, אלא "כשירצה", כלשון הרמב"ם, אך מכאן ואילך הוא נתון תחת עול אשר קיבל עליו מרצון. וכמו בברית סיני כך קבלת עול תורה של גירי כל הדורות חייבת לכלול את ההצהרה הכוללנית, שהיא פסגת מעמד הר סיני שלהם: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". קריאה זו מהדהדת בבתי הדין לגיור בישראל... מאה פעמים בשבוע, לערך. ואחר כך? "סרו מהר" חלפו 40 יום בלבד ממתן תורה ו... נשתברו הלוחות בחטא העגל, בשבעה עשר בתמוז למסורת חז"ל. "סרו מהר מן הדרך" (שמות לב,ח), מעיד הכתוב; מהר מדי חזר העם לסורו. חז"ל במסורת מדרשית מצמצמים את מרווח הזמן שבין ה'קבלה' ל'סרו' כמעט לאפס:"סרו מהר - ר"מ אומר אף לא יום אחד היה, אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע, ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר (תהילים עח,לו) 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו'" (שמות רבה מב). אף על-פי כן, לא בָטלה קבלת התורה ולא נמחקה ברית סיני! "וכן לדורות" - גר שחזר לסורו, ואפילו "סר מהר מן הדרך", גיורו לא נמחק והוא יהודי. וייסכר פיהם של המפקפקים בתקפות הגיור בדיעבד. עירוב הלכה ואגדה שמא תאמר, מי התיר לערב אגדה בהלכה, ועוד בהלכות חמורות של קבלת גרים תחת כנפי השכינה? תשובה: מתשובה הלכתית של הרב קוק (דעת-כהן יור"ד קנג) למדנו: "כל זמן שהייתה הקבלה בפה כראוי יש לומר שאין לנו עניין עם דברים שבלב שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבוא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב... וגם באבותינו קרא כתיב: 'ויפתוהו בפיהם', ואמרו במדרשים שהיה לבם פונה לעבודה זרה, ופסל מיכה היה עמם, ומכל מקום, כיון שקבלו בפה נגמרה הגירות". שמא תאמר, הרב קוק ידוע כסניגורן של חוטאי-ישראל, והשקפתו זו העבירה אותו על דעתו ההלכתית. תשובה: מתשובה הלכתית של האדמו"ר מצאנז (שו"ת דברי יציב יור"ד קסח) למדנו: "מה שלבו בל עמו (=בגירות) אינו סותר לדיבורו, וגר גמור הוי מכח קבלתו בפה, והמחשבה אינו רק בינו לבין קונו. ומיושב בזה המדרש כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון וכו' ויפתוהו בפיהם וכו', שתמה ב(ספר) בית-יצחק דהרי לא הוי קבלה בלב? ולפי דעתי אתי שפיר (=יוצא טוב) ששם לא הייתה העבירה בידם (=אלא רק בליבם). ואדרבא מהמדרש יש סייעתא שמיקרי גירות בכהאי גוונא, שקבלה תליא בפה היכא דאין המעשה סותר בשעת קבלה". תרגום המשפט האחרון, המוחץ: "אדרבה, מהמדרש יש ראיה שהגירות חלה אם הייתה קבלת מצוות בפה, כאשר אין מעשה-עבירה בפועל הסותר את הקבלה בשעתה". הרוב המכריע נשאר סמוך לפסגה במעשה העגל חטאו "כשלשת אלפי איש" (שמות לב,כט). כנגדם, רובא דרובא של העם נשארו יציבים בקבלת עול התורה, ונותרו 'על הגובה' בעקבות המעמד המרטיט בהר סיני. החוויה וקבלת העול נחרתו בליבם והונחלו לצאצאיהם ולכל הדורות שלאחריהם. "וכן לדורות" - לתשומת לב המפקפקים למיניהם: רובם המכריע של מתגיירי דורנו זוכים למעמד קבלת מצוות מרגש וכן. לעתים רבות מאד בעינים דומעות ובלב הומה, המשאירים את רישומם הקבוע בליבם ובאורחות חייהם. יהודים מבטן, כמוני למשל, שנולדנו עם כפית יהדות בפה, לא זוכים למעמד כזה. אשריהם!