אמרו על מישהו שיש לו יכולת מצוינת להבחין בין עיקר וטפל, רק שהוא בוחר בטפל.
כל עיתונאי מתחיל, רואה את האוטופיה שלו כחושף פרשיות וסקופים.
מערכות העיתונים סבורות ש"הצהבת" הכותרות מושכת יותר קונים לרכוש את העיתון בדוכן העיתונים.
שתי תופעות אלו מובילות את התקשורת בשנת 2010 להתרכז כל הזמן ב-20 האחוזים הלא-חשובים. ראו את הפרסומים על דוח
מבקר המדינה. הכותרות דיברו על הביצים של משפחת שמחון, אבל ב-80 האחוזים יש את רשות החשמל שלא מתפקדת ו
רכבת ישראל שלא משתמשת בכסף שלנו בצורה סבירה, ומערכת חינוך בירידה ומערכת בריאות שמה שחשוב לראשיה הוא הקברים הפגאניים באתרי בנייה (לחילוניים בלבד, באתרי בנייה לחרדים אין קברים).
התקשורת - זה טבעה - מוזנת מהדלפות. תפקידה של התקשורת לברור את ההדלפות, לבחון אותן ולפרסם אותן בצורה נכונה ומאוזנת. למרות זאת, בשנים האחרונות אנו רואים את האינטרסים של גופים כלכליים ציבוריים ופוליטיים עושים בתקשורת כבשלהם, והמשחק הופך להיות 'מי יודע להשתמש בכלי יותר טוב'. לדוגמה, הפרסומים של משטרת ישראל על מעצרו של ראש עיריית בת ים היו אמורים לשמש את המשטרה ומעמדה של ראשיה בציבור. בפועל, היו שם הרבה דברים שטוב היה שלא היו מועמסים על הציבור. לתקשורת לא הייתה יכולת לבלום את הפרסום הבלתי ראוי.
במידה רבה אפשר היה לראות בחדשות אמש את המצב החדש בו הורים עוקבים אחרי בני זוגם העתידיים של ילדיהם, להם הם אמורים להינשא. האם זו לא כתבת תדמית זולה לתעשיית החוקרים הפרטיים? האם לא היה עדיף לאיגוד החוקרים לשלם על פרסומת במקום ובמידה המתאימים לה בלוח השידורים?
במידה שהתקשורת תרצה להשיב לעצמה את המעמד של משפיעה כגורם עצמאי, היא צריכה להתחיל לבחון את 80 האחוזים של הליקויים בשלטון, ולהציף לציבור את השערוריה בכך שהמדינה למעשה לא מתנהלת ברמת הממשלה. החלטות בדרך כלל לא מתקבלות, ואלו שכבר מתקבלות, לא מיושמות. פינה יומית בכל מהדורת חדשות, בכל אחד מהנושאים - תשתיות (חשמל, מים תחבורה ציבורית), חינוך, בריאות וסביבה יביאו לשינוי אמיתי בפוליטיקה ובתפקוד הממשלה לטובת ציבור משלמי המיסים.
