לאחרונה התחלתי לפתח מודעות יתר למונח 'רחשי לב' הוא אולי קצת שחוק וארכא. פוליטיקאים בדרך כלל נוהגים לנפנף בו ולהתהדר בו שהם יודעים הכי טוב לקלוע לרצון העם ולבטא את 'רחשי לבם', אבל ככל שאני מעמיק וקורא או שומע בנושאי אקטואליה שעומדים על הפרק צמד המילים 'רחשי לב' מקבלות אצלי משמעות חדשה.
על דבר אחד נראה לי שאין חולקים, כולם רוצים ליישב לבטח בארצנו ושלא נדע מלחמות עם שכננו. המלה הראשונה שקופצת לכם היא 'שלום' כמובן, רק שהמילה הקטנה גדולה הזו הצליחה לאגור בתוכה כל כך הרבה צורות ואפשרויות שנראה שעוד טיפה היא מתפוצצת , ועדיין ממשיכים להעמיס עליה , שלום תמורת שלום . תמורת שטחים , שלום קר, הקפאה זמנית , שיחות ישירות , עוקפות , שיחות 'קרבה' ז'נווה , שארם , וכו' .
יש גם כאלו שיוצקים למילה שלום פרשנות של מלחמה, מאזן אימה , הרתעה , כמו שנאמר הרוצה בשלום יתכונן למלחמה.
אם לשפוט בצורה פשוטה אזי שאת רוב העם לא בדיוק מעניין באיזו דרך יממשו לו את רחשי ליבו שיהיה כאן סוף סוף שקט ושלווה , רק שלמען השם יעשו את זה כבר.
יש גם את רחשי לב הפוליטיקאים אלו שקבלו את המנדט לנהל את העם, אני לא מתכוון לרחשי לבם על הוולוו המשכורת והכבוד, זה כבר יצא מזמן מרחשי לבם ונאמר -נתבע על ידם בקול רעש גדול .
נתניהו רוצה שלום , ככה הוא אומר לפחות , יש לי גם סיבה להאמין לו הוא גם רוצה שקט וגם מעוניין במדליה ששמורה לחברי פנתיאון השלום , הוא גם רוצה לשרוד על כסאו וזו עוד סיבה כאן לומר לרחשי לב העם שאתה מעוניין בשלום .
גם המחשקים אותו מימין בממשלה מעוניינים בשלום ושקט אלא שבעיניהם המונח שלום הוא בעל פרשנות 'קצת' שונה למשל מהשלום שהאמריקנים הבינו .
ויש את האמריקנים ורחשי ליבם , לייתר דיוק את רחשי לב אובמה ושות', אובמה זה כבר סיפור קצת שונה מכל רחשי הלב שהכרנו כנראה עד כה , חתן פרס נובל בעל חזון אחרית הימים , קיבל צ'ק מקדמה וצריך להתחיל לספק את הסחורה , את התסריט הוא ביים וערך כרצנו רק את השחקנים הוא לא יכל לבחור, והם מסתבר קשי עורף, לא ממש מוכנים לשחק על-פי התסריט, באפגניסטן, עירק , מתברר שאין הרבה למי לדבר ,
מתוך כל התסכול הזה יש מקום אחד שיש לו ביטחון לבוא ולדפוק לו עם פטיש על הראש ובמסווה של מלצרית ענוגה לשירותכם עם אקדח תחת מפית צחורה לדרוש '
שלום עכשיו' באופן שהוא רוצה ואם לא ישמעו לדרישותיו לא בדיוק ברור מה יעשה , זה נשמע יותר סוג של איום נוסח ברוגז אף פעם או לעולם.
ישראל היא מדינה 'ידידותית וחשובה' לממשל האמריקני, ישות מסודרת ודמוקרטית שגם חשוב לה להיות הוגנת , יחסית לכל הישויות האחרות שהוא נאלץ להתמודד מולם כולל הפלשתינים ישראל היא האגוז הכי נוח לפיצוח , יש לה כנראה מה להפסיד יותר מכולם ועם נשק כזה מי צריך אקדח, הוא לא נאיבי, אנחנו כנראה פשוט דורשים כאפה. מה יותר קל לבריון הדיפלומטי מלהכות במדינה מוכה מבחינה דיפלומטית, כמו בריון שכונה שמעדיף להתעסק עם החלש להראות לכולם מה הוא מסוגל, את מי הוא יכול גם לצ'פר ושילמדו להעריך את החיוך שלו כלפיהם, מבחינתו- אסטרטגית זה פשוט מתבקש.
את הטריק הזה הערבים הולכים לנצל עד תום. אין להם מדי הרבה להפסיד והוא הרי יודע את זה, אין להם בעיה גם להוציא אותו מתוסכל בסופו של יום, הם רגילים לתסכל את האמריקנים, ואם הוא בחר לעזור להם בכך, הוא יתוגמל בתסכול בהתאם, הפוך על הפוך .
ברק הישראלי היה זה שיצא מתוסכל מכך שנתן להם 'הכל' וברק האמריקני הולך לחטוף את זה כנראה שוב.
אני קורא את ההודעות שיוצאות לתקשורת על כך שנתניהו התחייב שלא לבנות ברמת שלמה בשנתיים הקרובות. נניח שתיאורטית זה נכון ולו בשל העובדה כי אולי נדרש פסק זמן שכזה בשביל הליכים ביורוקרטים, אני מנסה רק להבין היכן מתחילה מזרח העיר והיכן היא מסתיימת בעיני האמריקנים , אולי בעצם כל ירושלים היא מזרחית, לישראל...
אז עכשיו השיטה היא המקל, "כפי ששני הצדדים יודעים, אם אחד מהם יפעל במהלך שיחות הקרבה בצורה שאנחנו נחליט שפוגעת באמון, נטיל עליו את מלוא האחריות ונבטיח שהמגעים יימשכו". באם יראה לממשל האמריקני שצד אחד מפר את האיזון שהם יצרו, הרי שהם האמת לא ממש הבנתי מה אבל הם יעשו משהו בנוסח 'נפיל את האחריות על הצד הזה', וכן, הם גם ידאגו שהמשא-ומתן יימשך, זה נשמע מאיים כמעט כמו שזה נשמע אידיליה במיטבה, האפוטרופוסים הידידים שלנו ידאגו לנו, מוטציה של גזר -מקל בהנחתה אחת, לצחוק ולבכות ביחד.
אולי בעצם יותר נכון לקרוא לכך שחרור, תסכול, בצורה תת יצירתית, על מדינה ידידותית.
אופס, נזכרתי באיום האולטימטיבי שיכולים לנפנף מעל ראשינו, קוראים לו 'אירן' , אחרי הרמיזות העבות על כך שבאם תוגש קריאה באו"ם נגד ישראל הם לא יבואו לעזרתנו, המקל הבא יהיה אירן, פשוט 'יראו' לנו שהם 'עובדים קצת פחות' על הסנקציות, כך סבירו לנו האסטרטגים שם, תפיסת אובמה היא שהצלחתו בנושא אירן תלויה כמשקולת מול התקדמות ישראל במשא-ומתן עם הערבים ובשלום כולל.
'יראו' אמרתי, כי בעצם איך שכבר די מובן כרגע חוץ מרטוריקה וקצת שרירים אין באמת מה לעשות, הם כבר מעיזים מדי פעם לשחרר בעמימות כי יתכן שלא באמת יצליחו למנוע את חימוש הגרעין של אירן. טוב, אולי תוך שנתיים הם חושבים כן להצליח...
הבעיה שהאסטרטגיה הזו לתלות אחד בשני יכולה להפוך בסופו של יום לחרב פיפיות לממשל האמריקני, למשל במקרה שהשיחות עם הפלשתינים יזוזו ויתברר שאירן מחומשת, בדיוק בשל כך הם כבר מייצרים אליבי לכישלון בנוסח אסכולת 'נצטרך ללמוד לחיות עם אירן גרעינית' כמובן שנכון לעכשיו זו רק אסכולה שמדוברת במסדרונות הממשל אבל חלילה מלהזכיר זאת בתור אופציה רלוונטית שהממשל כרגע מאמץ.
לעומת כך שר ההגנה כבר הפסיק להתרגש מכך שלאירן תהיה 'פצצה אחת' גרעינית, וכדבריו המרגיעים "אין מה לדאוג, פצצה אחת אינה איום ולייצר ארסנל שלם ייקח להם הרבה שנים, שום דבר לא בוער," מקסימום עם יבער זה יהיה רק עם פצצה אחת ושר ההגנה לא באמת מתרגש ממנה הוא אולי קצת רחוק.
לא מזמן נפוצה שמועה זדונית בה נאמר כי שר ההגנה רואה בישראל אחראית לחוסר השקט באזורי הצבא האמריקני במזרח התיכון ולמותם של חייליהם, הוא אולי חזר בו אבל האמירה הזו דווקא תפסה מקום מכובד במוחם ובהלך הרוח של ידידתנו, כנראה שבאמת כבר יותר מדי זמן שקט כאן והפסקנו לרצות להיות אלו שקודם סופגים ואז בולמים את זעזועי הדיקטטורות שמסביבנו נוסח דם תחת דם ורק כשיהיה כאן דם והרבה נקנה את הלגטימציה להשיב, וגם זאת במידתיות, באמת חציפות ישראלית, הנה כעת מי שסופגים עבורנו הם האמריקנים שנכנסו עבורנו לעירק לנטרל אותה בשבילנו מנשק גרעיני...
הכוונות שלהם אולי באמת טובות. הרטוריקה היא זו שמציקה.
