כמו בסיקור המתרחש בארצות ערב, אירן, סין, קוריאה הצפונית ומקומות נוספים, כך גם במתרחש בבחירות בבריטניה. שוב התקשורת הישראלית מנהלת מסע ציד נגד מנהיג הליברל-דמוקרטים, ניק קלג.
התגייסות תקשורתית מבעיתה שלא הייתה מביישת את תחתית הביוב הדיקטטורי, אך בפועל חמור מכך, מכיוון שבראשות הממסד הציוני עדיין לא עומדים דיקטטורים המאיימים בעונש מוות על גורל חייהם של אותם כלי תקשורת ישראלים, שכן, מנהלים את מסע הציד במנהיג הליברל-דמוקרטים, ניק קלג - מרצונם החופשי. והכול מתבצע בשיא הטבעיות ובשיטת משפט שדה של ממש, מבלי שיקום ולו קול בודד מקרב הציבור הישראלי, הניזון מאותו מידע אווילי ושיקרי.
מיהו אותו ניק קלג, ממנו כה מפחדים ומפחידים מיטב אנשי התקשורת הישראלית העילגת והפרימיטיבית? זה 12 שנה מאז ניבחר לייצג את המפלגה הליברל-דמוקרטית בבחירות לפרלמנט האירופי במחוז מזרח המידלנדס. לאחר כשנה נבחר לתפקיד והיה לליברל הראשון שנבחר לתפקיד במחוז מאז שנת 1931. בשנת 2005 נבחר לפרלמנט הבריטי מטעם הליברל-דמוקרטים במחוז שפילד-הלאם (חלק מהעיר שפילד). עם היבחרו לתפקיד מונה כדובר המפלגה לענייני אירופה וסגן דובר בנושאי יחסי חוץ. בשנת 2006 מונה לדובר המפלגה לענייני פנים. בתפקיד זה בלט בהדגשת הקו של הליברל-דמוקרטים בעד זכויות אזרח ופעל נגד תוכנית הממשלה לתעודות זהות ביומטריות ונגד החזקת דנ"א של אזרחים ללא הרשעה פלילית. כמו-כן קלג הצהיר פומבית על אי אמונה בקיומו של אלוהים. ב-18 בדצמבר 2007 נבחר לכהן כראש המפלגה הליברל-דמוקרטית.
בעקבות מלחמת לבנון ו"
עופרת יצוקה" דרשו הליברל-דמוקרטים להטיל אמברגו נשק על ישראל ולהשעות את הסכמי הסחר המועדפים עם האיחוד האירופי; המפלגה גם עמדה מאחורי הדרישה לאמץ כללי תיוג חדשים למוצרים ישראלים שמקורם בהתנחלויות. קלג היה בדצמבר בראש החותמים על מכתב שבו תקף את ממשלת ישראל על המשך המצור בעזה. "הענשת אוכלוסיה שלמה אינה דרך להביא שלום", נכתב שם בין היתר.
התגובה התוקפנית אותה מובילה התקשורת הישראלית, כמובן שלא מדלגת על תפיסת הישראלים בכל הקשור להירתעות, שלא לומר סלידה ואף שנאה, כלפי ניק קלג. הדיעה ההגיונית, הצודקת, והמוסרית, אומרת כי דווקא הישראלים, אלו המאמינים בצורך החיוני בסיום הכיבוש וכן שינוי דפוס ההתנהגות בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלשתיני, על-מנת למנוע דה-לגיטימציה של ישראל בעולם, וכן להציל את ארצם מבידוד בינלאומי אותו מוביל משרד החוץ הישראלי, דווקא הם שונאים את קלג.
זוהי אותה תקשורת ישראלית שאהדה בהתלהבות את
ברק אובמה בשעתו, למרות שהאחרון החזיק בתפיסות פוליטיות אידיאולוגיות שמאליות לפחות כמו של קלג. וזה מבלי שנזכיר את יועציו הקרובים של אובמה, שכנותם כלפי ישראל, הוטלה בספק בקרב חוגים רשמיים רבים.
אז מדוע לעזאזל דווקא בנושא קלג, יש קונצנזוס ישראלי? במה שונה ניק קלג, מועמד שולי מתוך שלושה לבחירות הפרלמנט הבריטי, לעומת כיבוש הנשיאות עצמה של ארה"ב?
התקשורת הישראלית איננה מושתתת על ניתוח המצב הפוליטי, כי אם על טרנד פוליטי. אובמה היה טרנד פוליטי, מבחינת התקשורת הישראלית, שזכתה לגיבוי ודחיפה לא מבוטלת מאותם כוחות הלובי היהודי האמריקני, שחבריו נמנים עם המפלגה הדמוקרטית. שהרי היהודים אינם היו יכולים, בשום מצב, לשלוח נציג יהודי מטעמם ואף לזכות בנשיאות ארה"ב. היה להם צורך חיוני בבובה אותה יוכלו להפעיל, ללא שום חשד שמא הם העומדים מאחורי ההנהגה האמיתית של ארה"ב, המעצמה החזקה ביותר בעולם.
ולעומת זאת, אלף אלפי הבדלות, עם ניק קלג המצב שונה לחלוטין. האחיזה היהודית במפלגה הבריטית הליברל-דמוקטית, פחותה בהרבה מזו במפלגה הדמוקרטית בארה"ב. למרות שכאמור בפועל ספק אם קיים הבדל פוליטי בכל הקשור לישראל, בין קלג ואובמה.
הסיקור התקשורתי הישראלי הפגום והנבזי, חייב להדליק נורה אדומה בכל הקשור לשאיבת מידע פוליטי, הפרצוף האמיתי של הלובי היהודי ציוני בארה"ב וכן זה השולט בממסד הציוני הישראלי, נחשף בפעם המי יודע כמה, במלוא כיעורו ואווילותו.
