התנ"ך כשפת-אם, כזהות ישנה-חדשה

בדורנו חוללנו את החלום שחלמו יהודים בכל הדורות: חלום שיבת ציון. למרות שהוגי הציונות היו חילוניים הם הבחינו בחושים החדים שלהם, שלא ניתן לחולל תנועת שיבה לארץ ללא הישענות על העבר. על דבר אחד לא הייתה מחלוקת, על הזיקה העמוקה לספר התנ"ך כמבטא את התקופה בה ישב העם בארצו וקיים בה חיים ריבוניים ככל עם. במאמרי על חידון התנ"ך הבטחתי לכתוב על חלקו של התנ"ך בזהותי, על התנ"ך כשפת-אם. את ספר שיריי השמיני "זריחה בין הזמנים" פתחתי במוטו מדברי רבי נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן אני הולך בדרך חדשה לגמרי". שיבת ציון בימינו חוללה ממילא זהות ישראלית חדשה, אך השיבה לארץ הקדומה ולשפה הקדומה הבטיחה מלכתחילה כהנחת יסוד, שהזהות החדשה תיווצר מן הרקמות הקדומות, מהצופן הגנטי הישן. אל נשכח שעצם השימוש בכינוי "שיבת ציון" לציונות של ימינו לקוח מן התנ"ך עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" [תהלים קכ"ו, 1]. השיבה של הציונות לציון היתה מעוגנת קודם כל בספר התנ"ך, ומעניין שהביטוי לכך הופיע לפני הקמת המדינה בנוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל וגם בנוסח הכרזת העצמאות ב-ה' באייר תש"ח. בנוסח המנדט הכירו בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי וארצו בעקבות התנ"ך, ובהכרזת העצמאות נאמר: התנ"ך העניק לתנועה הלאומית היהודית שקמה במאה התשע עשרה ביטוי כתוב לזיקה ההיסטורית לארץ האבות. הייתה אז תחושה שהחלוצים שבאו לבנות ולהיבנות הם ההמשך של גיבורי התנ"ך מימי בית ראשון ובית שני. כך רחל המשוררת ראתה עצמה ממשיכה של רחל מן התנ"ך: "הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן". בין המנהיגים היהודים שהופיעו בפני ועדת פיל (1936) היה גם דוד בן-גוריון שאמר אז: "לא המנדט (הבריטי) הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". אני זוכר שבהיותי נער התפעלתי מכך שראש הממשלה דוד בן-גוריון היה מגיע לישיבות של החברה לחקר המקרא, מביע באופן פעיל פרשנויות על הנושאים שנדונו, ודבריו מופיעים עד היום בכל הקבצים הללו שיצאו במסגרת חוג לימוד התנ"ך במעמד ראש הממשלה. הוא ביטא במעשים אלו את התפישה שהתנ"ך הוא טקסט מעצב בזהותנו. הציונות כתנועה לאומית חילונית ביסודה הביאה ל"גילויו מחדש" של התנ"ך, ולחשיפתו כטקסט מעצב בתרבות העברית ולאו דווקא כטקסט דתי. בצד ההתנגדות להלכה היתה בציונות השאיפה לבסס את הזהות הלאומית על המשכיות ורציפות: מכאן הדבקות בארץ ישראל והדבקות בעברית, קרי: הספרות העברית לאורך הדורות ובמיוחד התנ"ך. השיבה אל התנ"ך היתה חלק מן החזון של עיצוב תרבות יהודית כבסיס לזהות הלאומית החדשה. בזכרונותיו מתאר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, כיצד ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" הפיח בו את הערגה לציון, כיוון שנכתב בשפה מקראית. לראשונה נוצרה אז שפה חילונית המבוססת על התנ"ך. מי שלא קיבל אז את מרות התורה שבעל-פה ראה בתנ"ך את מגילת היוחסין שלו, מגילה של זהות ושל תרבות ולשון. אהרון מגד, מסופרי "דור בארץ", העיד על יחס דורו לתנ"ך: "התנ"ך נלמד ונקרא בארץ לא כספר דת, אלא כיצירת ספרות גאונית, כאוצר לשוני רב מכמנים, כמקור היסטורי, כמורה דרך גיאוגרפי וארכאולוגי, כמעיין נובע של חכמה, כמעורר את הלב לאידיאלים של צדק חברתי. מלכתחילה ובדיעבד- כמחזק את הקשר בין העם וארץ אבותיו, ערש תרבותו" [אהרון מגד, תנ"ך עכשיו, "הארץ", 25 ביולי 1986]. מי שיבחן את שפת הדיבור שלנו יחוש ללא צורך במחקר שהתנ"ך רווח בשפה העברית גם בשפת היומיום יותר מלשון חכמים. מאז שהחל תהליך התחדשות השפה העברית, התקיימה התחברות ברורה לשפת התנ"ך. ואם נבחן את השפה שבה אנו משתמשים, נגלה מילים וביטויים רבים שאנו משתמשים בהם בחיי היומיום. כך למשל יש ביטוי יומיומי בעברית שלנו, "מצא חן בעיני...", הוא נשמע לנו כל-כך חלק מאיתנו, והוא מן התנ"ך. מתברר שמחדשי השפה אימצו גם את התחביר המקראי. וכך כותב רוביק רוזנטל: "שפה אינה רק אוצר מלים, שפה היא גם תחביר, וכל שפה יוצרת בתהליך ממושך את התחביר המתאים לה. באסוציאציה לא מחייבת לתורתו של חומסקי, אפשר לומר כי אדם הנולד לתוך העברית, נולד לתוך התחביר העברי, ובמקרה זה, התחביר המקראי. התחביר המקראי הוא תחביר של סיפור, ובנוי בדרך כלל על משפט פעלי או שמני פשוט, ללא משפטי זיקה, כמעט ללא שימוש בסביל" ["הזירה הלשונית", עמוד 15, הוצאת עם עובד תשס"א]. האם התנ"ך עודנו טקסט מעצב בלשוננו המדוברת והנכתבת, הן מבחינת אוצר המילים והן מבחינת התחביר? האם התנ"ך כטקסט מעצב בתרבות העברית (והיהודית) נשאר משמעותי גם לצעיר הישראלי בוגר מערכת החינוך הממלכתי בישראל העכשווית? זהו נושא למחקר נפרד. המקרא נתפס כספרות (ולא רק ככתבי קודש), וכהגדרתו של שבייד, זוהי ספרות ש"יש לה מעמד ראשוני ומכונן בתרבות היהודית, והיא מקבלת מעמד מיוחס בחינוך של ארץ ישראל".