הסרט הצהוב שתליתי על החלון השמאלי של מכוניתי התלכלך, התרפט ודהה. הוא הפך לסמרטוט. בשל הכבוד לגלעד שליט, אשר סרט זה, ורבים אחרים, שמחולקים על-ידי המפגינים למען שחרורו בצמתים שוני ברחבי הארץ מחלקים אותו, בהתמדה ובעקשנות ראויות להערצה, מסמן את הכמיהה ואת התפילה לשחרורו, הסרתי אותו.
מזה חודשים אחדים תלוי, יפה ורפוי, סרט צהוב חדש, בוהק, על הראי הפנימי. הוא נותר כשהיה בראשונה, כשניתן לי באחד הצמתים – חדש, נקי, רך.
מזה זמן אני עורך בתוכי הקבלה שעשויה להיראות מופרכת והזויה, אבל היא כופה עצמה עליי - בין הסרט הצהוב ובין – להבדיל! – הטלאי הצהוב, אשר יהודים אולצו ונכפו לענוד אותו, אות וסימן ליהדותם. ההשוואה מקפיאה ומצמררת, אבל אי-אפשר להימלט ממנה. היא זועקת דווקא בתחום שמשיק בין השניים, הטלאי מזה והסרט מזה – בחוסר האונים שהם מגלמים ומסמלים.
בהיעדר מדינה, לא היה ליהודים בשואה מקור כוח. לא היה מי שיגן עליהם. מי שיושיע אותם. מי שיצילם מרעב, מהשפלה, ממוות. שישים וחמש שנה לאחר השואה מדינת ישראל חזקה, עצומה, מעצמתית, לפי פרסומים רבים - בעלת כוח הרתעה סופני, ובכל זאת היא עומדת "קרועת לב אך נושמת", נוכח ארגון מרצחים המחזיק בשביו, מזה כארבע שנים, במרחק הד מהגבול, מהבית, חייל אחד בודד שנשבה בפעולת גרילה אומללה. מדינה שלמה עומדת חסרת-אונים ומגלה – לפי מבחן התוצאה – אוזלת יד מחפירה נוכח שביו – לא מסוגלת לחלצו בפעולה צבאית ולא רוצה מספיק, משיקולים שונים, לגיטימיים ברובם, לשחררו במשא-ומתן.
אני רואה את הסרט הזה מדי יום ומדי יום הוא הופך בעיניי - סילחו לי - לטלאי. אף שאני שומר עליו נקי וזוהר, הוא מסמל בעיניי את ההקבלה הנוראה בין שני האופנים שבהם בא לידי ביטוי חוסר האונים של היהודים אז ושל היהודים-הישראלים כיום.
הסרט הזה לא נע ברוח. הוא תלוי, כמעט לא זז, כמו מצבה למצב בלתי מובן, בלתי מתקבל על הדעת, שבו במשך שנים הולכות ורבות ניצבת ישראל נוכח כוחות רשע המבקשים להשמידה, להשפילה, להורידה על ברכיה, ללעוג ולבוז לה, לראות אותה בעליבותה.
סרט צהוב. היום, כאז. אות וסימן להיותנו בלתי רצויים, מוקצים, נידונים להשמדה.
סרט צהוב. אז היינו ללא מדינה וללא כוח מגן. כיום, עם שניהם, ובכל זאת ניצבים חסרי-אונים, חרף כוחנו ועוצמתנו, נוכח הרשע האנושי בהתגלמותו. עד מתי?
