על השתיקה

"סייג לחוכמה שתיקה" - כך אמרו חז"לינו החכמים. ואומנם, יש שתיקות חכמות, שתיקות שיש מאחוריהן איפוק, מחשבה שנייה, או ויתור על אמירת דברי הבל, על פיטפוט. אלה שתיקות מומלצות. לעומת השתיקות החכמות האלה, יש שתיקות שמאחוריהן יש הסתרה, אי-אמירת אמת, התחמקות מביקורת מוצדקת. ויש גם השתקות, שנובעות מרצון להסתיר, לחמוק מחשיפה, לחמוק מביקורת, להעטות מעשים ש"השתיקה יפה להן" במעטה סודיות. יחסנו לשתיקה ולהשתקה משתנה על-פי הנסיבות, ממקום למקום ומתקופה לתקופה. מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, דובר רבות על "השתיקה" הנוראה - שתיקת העולם לנוכח מעשי הזוועה שהתחוללו באירופה, לנוכח הידיעה על ההשמדה המסיבית המאורגנת, שלא נמצא מי שיפצה את פיו ויתריע עליה. והעולם ממשיך לשתוק, לעיתים קרובות, לנוכח מעשים של רצח עם, טבח המונים, מעשי אונס המוניים, סחר בנשים, ניצול ילדים, ועוד. כל הדברים האלה ממשיכים לקרות תחת מעטה שתיקה. ואלה הן השתיקות שאנחנו אוהבים לגנות בכל פה. אבל על שתיקותינו והשתקותינו שלנו, ההולכות ומתרבות ומתפשטות - שתיקות והשתקות שצידוקן "ביטחון ישראל", אנחנו מגוננים בדבקות הולכת וגדלה. וכך, במלחמות ישראל האחרונות זכה צה"ל להגנת הסודיות מטעמי-ביטחון, ואלה ממעשיו שהיו ראויים לביקורת וגם לגינוי לא זכו לחשיפה הולמת של תקשורת הפנים ותקשורת החוץ - חשיפה שנועדה למניעת פשעי מלחמה. ובכלל, בישראל של היום נשללת, יותר ויותר, זכות הדיבור והביקורת מאנשים שטובת ישראל לנגד עיניהם, אבל תפיסתם אינה עולה בקנה אחד עם הקו שמובילה ממשלת נתניהו, כאלה המבקשים לקדם מהלכים של שיח ופשרה בין יהודים ופלסטינים. הישראלים מביניהם, היוצאים להפגין ולמחות ולהרים את קולם יחד עם "בני שיחנו" העתידיים - מאוימים, נעצרים וגם נכלאים. ואלה הבאים לשם כך ממדינות אחרות, נחקרים ומגורשים עוד בשדה התעופה או במעברי הגבול. אחרי כמה צעירים שהפגינו יחד עם תושבי נעלין ובילעין וגורשו מהארץ, ואחרי קבוצת צעירים שוחרי שלום משבדיה שגורשה משדה התעופה, ואחרי אמן הליצנות מספרד שנחקר וגורש לארצו משדה התעופה, הגיע תורו של פרופ' נועם חומסקי, מגדולי הבלשנים וההוגים של זמננו, שבא להרצות - שוד ושבר - באוניברסיטת ביר זית (ולא באוניברסיטה ישראלית), ולא הורשה להיכנס לישראל. נועם חומסקי ידוע בדעותיו הביקורתיות כלפי מדינת ישראל והתנהלותה, ובישראל היום אין עניין בביקורת, אין עניין בשמיעת דעות אחרות. אדרבא - הביקורת מגורשת או מוסתרת, וזוכה לגינוי נרחב. והרי כולנו יודעים מה גדול כוחה של ההשתקה. מי יודע פיותיהם של מי, ושל כמה עוד, נסתמו ונסתמים באמצעים שונים בישראל בימים אלה. מי שסבל בעבר מן השתיקה וההשתקה, ומחה ומוחה נגדה כשהיא מתרחשת במקומות אחרים (תוך התהדרות בהיותנו דמוקרטיה), נוקט יותר ויותר אמצעי השתקה והסתרה אלימים - כדי שהמעשים הנואלים שלו לא ייראו ולא ייוודעו. לעומת זאת, יש אצלנו כאלה שאינם שותקים ואינם מושתקים, גם כשדיבוריהם מזיקים ולא ראויים להישמע: אין משתיקים את השתלחויותיו של שר החוץ ליברמן, ואין מי שישתיק את אלי ישי. אי-שתיקתם גורמת לישראל נזק גדול אלפי מונים מדברי הביקורת שעשויים להישמע מפי פרופ' חומסקי. אבל אותם אין מי שישתיק - כי אין כאן מנהיג ראוי שיקום ויעשה מעשה, וישתיק את דברי הבלע של המסיתים שהוא מינה לתפקידיהם (אולי בשביל שיישאו את קולם המסית ברמה - במקומו). המנהיג בעת הזאת שותק. ושתיקתו זו - היא צרה גדולה.