יום יבוא - הוא לא - וכאשר תשתקם ישראל מהריסותיה, ישאלו רבים איפה היה העולם כשהצורר האירני הכריז בגלוי, קבל אמצעי התקשורת העולמיים, על כוונתו להשמיד את ישראל. תישאלנה שאלות כגון: מדוע לא היה כוח שיבלום אותו. מדוע לא ננקטו כלפיו אמצעים מעשיים, משמעותיים, שיהפכו את המשך תהליך הפיכתה של ארצו למעצמה גרעינית יהיה בלתי אפשרי ובלתי נסבל עבורה. אבל אז - חלילה (אחרי ככלות הכל?) - לא תהיה כל משמעות לא לשאלות ולא לתשובות.
אירן משחקת באש. בגרעין. היא בוחנת, בהתנהגותה הבוטה, הכוחנית, הבזה והלועגת לעולם החופשי, את סף ההבלגה. היא נוהגת כמי שיודעת ש"העולם" מפוצל, שבו כל גוש אינטרסנטי לעצמו וכל מדינה לעצמה; עולם שאינו מסוגל להתאחד אפילו לא נוכח איום אקולוגי קיומי שמאיים על כל יושבי תבל; עולם ציני, עם זיכרון סלקטיבי; עולם אנמי, אימפוטנטי, חסר-אונים.
נוכח האיום האירני ישראל ניצבת בפני אפשרויות שכולן רעות. היא אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, אבל עשייתה מוגבלת. לא כל אפשרות היא אופציה. המחשבה כי מכה מקדימה תצית תבערה קונבנציונאלית ואולי ביולוגית, כימית או - האיומה והנוראה מכל - אטומית, הופכת אפילו סימולציה לאפשרויות השונות לבלתי נסבלת.
אם וכאשר תגיע אירן ליכולת להשתמש בנשק גרעיני, ייווצר כאן מזרח תיכון חדש. על ישראל לשקול בכובד ראש שלא היה כמוהו מאז היווסדה, האם עליה למקד את המאמצים בניסיון לייצר ולייצב מאזן אימה עם האויבת המסוכנת ביותר שלה או, חלילה, להקדים מכה ל...מכה שתהיה, כמשוער, חריפה מאין כמוה, קטלנית, הרסנית שסופה - או התגובה עליה - מי ישורנה.
כך או כך מתקרבת שעת ההכרעה. אי-אפשר להימלט מבחירה באחת מהחלופות, תוך הבנת מלוא משמעותה של הבחירה ושל המחיר שהיא תגבה, לכאן או לכאן.
הכינו את השולחנות!
