סיור ראשוני קצר בעיר אופקים עלול לתת תמונה לא מהימנה. מי שמסתובב ברחובות העיר, בגניה ובמוסדותיה, מפעיל בו-זמנית כמה חושים יחד. ערבוב רגשות עם מחזות סוריאליסטיים אינו מצייר תמונה עמוקה, אך מלמד משהו על הצפייה לבאות. בשל כך - כל צוות טלוויזיה ייפול לתוך העזובה, כל מבקר ארעי יבין כי כאן חיים אחרוני התושבים, חבריך הדרים על "גבעות הכסף" יראו בך כמי שלקח סיכויי אחרון של בחירה. אחי, איפה אתה חי?
מבנים רבים נטושים בעיר. אלו הם שרידים עתיקים של מפעלים לטקסטיל, אלקטרוניקה, גלשנים, זכוכית, זהב וקרמיקה, שלא הצליחו לשרוד את המידבר. אליהם מצטרפים בנייני ציבור שעברו שדרוגים, חלומות שלא התגשמו: מבנה טיפת חלב שנדחק לשוליים, מבנה אירועים "מופת" שהפך לארכיב, מבנה הסתדרות שידע מאבקים וננטש עקב המציאות המשתנה. מתנ"ס ישן שנהייה מיושן וחודש - עומד דומם בתוך סבך דרדרים, ומנסה בצבעו הירוק למצוא לעצמו מטרה. אל בניינים אלו מצטרפים בנייני מפלגות שברחו, וחנויות שהופקרו לטובת החדש יותר, לטובת אנשי נדל"ן חיצוניים שבאו לבשר את תורת הצרכנות החדשה, זו שהרסה את הישנה ולא הצליחה להקים בשורה חדשה.
בבית שלנו, האיד והאגו ביצעו השתלטות אלימה על הסופר אגו - הצריכה הילדותית והאני המתקיים בשביל עצמו, נפלו שדודים אל מול המוסר והמצפון. בעידן ההתפתחות אל הנשגב והמימוש העצמי, נשארנו ילדים קטנים, צרחניים, יתומים. כשזיהו תושבי חוץ את ההשתלטות, התחלנו לשרת אינטרסים לא לנו. כך נבלעה הקהילתיות בתוך העירוניות, כך הלכה הסולידריות לטובת ההתעשרות (שלא באה מעולם), כך נלקחה העיר מטובת הכלל לטובת הפרט - זה שלא היה שייך מעולם. הדגם הכלכלי השתלט על הדגם המוניציפאלי, ומאז אנחנו רק סובלים.
כאשר אני מארח כאן קבוצות של אזרחים מכל קצוות הארץ והעולם, נוצרת בעיניהם התחושה שאנו תקועים עמוק בעבר. זה נכון! אבל אני מתקן מיד, כי בהזנחה ממושכת ונעדרת תקווה העבר הזה מחליף זמנים והופך את פניו באופן מפתיע: "מה שאתם רואים פה זה לא העבר, אלא העתיד - העתיד שלכם!". אופקים היא דוגמא מצוינת לכך שהדרה היא תוצר של כדאיות כלכלית, צורך ביטחוני ופחד אתנו-לאומני. עזובה היא תוצר של מדיניות פעילה ודחיקה לשוליים, שליטה מזניחה, תוצר של שמירה על הגמוניה. אם לא יתעוררו תושבים בעלי עניין והנהגה - המראות הללו יהיו ללא ספק נחלת כולם, ויבשרו על בואו של העתיד הזה גם במקומות אחרים מחוץ ובתוך מדינת תל אביב.
עתיד זה כבר בישר את בואו בערים הדומות לאופקים, ערים שנבנו לאותה מטרה, המקבלות מנות הגונות של הפקרות מההגמוניה. חלקן יוצאות לכמה שנות עדנה, וחוזרות חבוטות ומלאות טרוניה. חלקן אינן משתפות פעולה עם "החוגגים", ומצליחות לצאת מהביצה ולטפס למדדים כלכליים וחברתיים טובים יותר.
בירוחם, למשל, נגמר השלטון בדיוק כמו באופקים, וקיים חשש כבד שהתרומה של הוועדה הממונה לא תחזיק מעמד וכל המהלך יהיה אולי לשווא.
בערד החלו להתקוטט לפני עשרים שנה, והחולשה הזו עלתה שם מחיר יקר - די אם נבחן את כניסתם של פליטי דרפור לעיר - מבלי לשאול את התושבים! - ונבין עד כמה המרקם והזהות המקומית נפגעו והתנפצו לרסיסים. העתיד הזה כבר כאן, והיד הקלה על המדיניות ממשיכה לחתום.
בשדרות נחשפו לאיום ביטחוני, שמחק בין רגע דיבורים על עוני ואבטלה, אבל סימני השבר כבר ניכרים לאחר שנגמרו הקסאמים, ואיתם - המזומנים.
אל נא יצהלו תושבי מרכז הארץ, ופוליטיקאים שנבחרו מכוח העם, כי הם חיים ברמת חיים גבוהה. אם לא תהיה מערכת איזונים כלפי החלשים, המיעוטים והזרים הגרים בשערי הארץ המובטחת - לא יהיה שקט גם לדיירי הליבה, המכונסים בין כביש 5 לכביש מספר 1.
אשליית העושר הכלכלי כבר הוכחה בוודאות כנדבך קטן היושב על המרקם החברתי הרחב יותר, ואנחנו מרגישים כבר מזמן את הלחץ הכבד בכתפיים.
