דומה כי ישראל משוכנעת בצידקת דרכה ומדיניותה ואין היא מוטרדת ממגמת הכרסום המתמשכת בדימויה הבינלאומי. זהו ככל הנראה ההסבר הלוגי להמשך השיתוק שאחז בגלגלי ההסברה הישראלית, גם נוכח "הרמות להנחתה" מובהקות, כאלו שטמנו בחובן פוטנציאל מהותי לניצול מושכל הן כלפי דעת הקהל העולמית והן במישור הדיפלומטי.
מעטים נתנו דעתם לדיווח חדשותי (סוכנות הידיעות הבינ"ל AP) מ-16 מאי 2010, לפיו משטרת החמאס הרסה עשרות בתים של נתינים פלשתינים בעיר רפיח וסילקה את יושביהם, בשל טענה כי נבנו ללא רישיון על אדמה ממשלתית. על-פי הידיעה, מאות חסרי הבית החדשים נותרו המומים לנוכח מראות הבולדוזרים המגלחים את בתיהם.
עדויות של תושבים המצוטטות על-ידי כתב סוכנות AP ריזק עבד אל-ג'וואד, הכילו דברי ביקורת נוקבים כלפי ממשל חמאס והאשמות כי במקום לחולל רפורמות ושינוי נוקט הממשל מדיניות של הרס בתים סיטוני ללא כל התחשבות בצורכי התושבים. לטענתם נקטה משטרת חמאס יד קשה, כולל מכות קשות, כדי לאלץ את התושבים להתפנות מבתיהם.
יודגש כי הכתב עבד אל-ג'וואד ראה לנחוץ לציין כי "זה שנים טרחו הפלשתינים למתוח ביקורת כלפי ישראל על הרס בתי פלשתינים בשל בנייה ללא היתר של הצבא. עתה, ממשלה פלשתינית הנשלטת על-ידי הארגון האיסלאמי הקיצוני חמאס עושה בדיוק את אותם הדברים"!
מדהים להיווכח כי מה שצד את עיניו של הכתב הפלשתיני נעלם כליל מסדר היום של ההסברה הישראלית, ובמקביל ביכרו ארגוני זכויות האדם דוגמת "בצלם" ו-HRW, לאטום עיניים ואזניים לנוכח מעשי הדיכוי של שלטון החמאס, שהוא כשלעצמו בלתי חוקי.
האימפוטנציה של הגורמים המקצועיים הישראלים שהפכה לנתון קבוע במציאות המזרח תיכונית אינה נופלת באיוולתה מנקיטת הסטנדטים הכפולים של הארגונים המתהדרים במשימה הנאורה של הגנה על זכויות האדם. הוא הדין באשר לאלם שגזרה על עצמה נבחרת העיתונאים, מליצי היושר המקצוענים של הצד הפלשתיני ואבירי מסע ההכפשה של צה"ל ומערכת הביטחון.
יודגש כי ההסברה הישראלית כשלה גם בהתייחס למקרה אחר, שהרקע שלו אומנם שונה, אולם ניצול מושכל של האירוע היה יכול להוסיף נקודות זכות משמעותיות לישראל ומנגד לחשוף במלוא מערומיה את טקטיקת הלוחמה הפסיכולגית רוויית השקרים של הצד הפלשתיני.
כוונת הדברים נתונה לדיווח פלשתיני מה-7 אפריל 2010, לפיו צה"ל ירה והרג נער פלשתיני באזור דהאניה בתחומי רצועת עזה. כלי התקשורת הפלשתינים אף הגדילו לעשות ופרסמו תצלום ובו נראה המון פלשתיני נושא אלונקה ועליה גופת הנער.
למחרת היום דווח בכלי תקשורת פלשתינים, באורח מינורי ביותר, כי הנער מחמד אל פארמאווי, שנחשב למי שנהרג מאש צה"ל, שב לביתו ב-8 אפריל כשהוא בריא ושלם לאחר שנעצר בידי סיור מצרי.
אין ספק כי מה שנחרת בתודעה הבינ"ל והישראלית היה הדיווח על "הריגתו" של הנער והביקורת הנוקבת כלפי ישראל אשר ממשיכה במדיניות של "רצח ילדים". העובדה שהמת "קם לתחייה" נתקלה בגישה רוויית אדישות, מבלי להפנים כי נרשם כאן נצחון נוסף למכונת התעמולה הפלשתינית.
גורמים מקצועיים בישראל מודעים למכלול "הטריקים" וה"שטיקים" של הצד הפלשתיני, הנקוטים כדרך שגרה וכחלק משיטה המונחית מלמעלה, אשר באו לידי ביטוי במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחריה, ממקרה "מחמד אל-דורה" וכלה בדוח גולדסטון.
בעידן של לוחמת מידע אגרסיבית ובפרט כאשר ישראל חשופה לביקורת בלתי פוסקת, לרוב בלתי מוצדקת בהקשר למדיניותה כלפי הזירה הפלשתינית, יש מקום לצפות לגישה ערנית יותר, יצירתית יותר ונחושה יותר, בפרט כאשר המדובר בנסיבות שבהן צדקתה של ישראל מובהקת ושרירה.
שמא הגיעה העת לניעור נוסף של הממונים על המערכות המקצועיות בישראל או שנגזר עלינו להשלים עם האדישות והעדר המעוף של קברניטי ההסברה שלנו? שני המחדלים שתוארו לעיל הן אך סימפטום ולמגינת הלב אנו שומטים לאורך כל הדרך תחמושת הסברתית חיונית, שהיה בה אולי כדי לשפר את המיצוב הישראלי במאזן התדמיות במזרח התיכון.
