ארצי הולכת ממני (ב')

משה שרת, מי שהיה ראש הממשלה השני של ישראל כתב: "ארץ ישראל הלכה לי" כתגובה למלחמת סיני ב-1956. אני כותב "ארץ ישראל הולכת לי" לקראת ציון 5.6.2010 – יום בו נציין 43 שנות שליטה על עם אחר. לצערי, יהיה מי שיציין 43 שנים לניצחון אדיר של ישראל. אני אציין יום של כאב לנוכח שינוי מדאיג בהוויה הישראלית. הצנחן שהגיע ראשון לכותל, הסיר את כובעו ופרץ בבכי על מות חבריו בקרב שעה קלה לפני כן. לידו הרב גורן התוקע בשופר מייסֵד בהוויה הישראלית, שהנה פעמי משיח בן דוד באים בעקבות תקיעת שופרו. דמעות הצנחן המבויש מול הכותל – הדומע וכואב את מות אלו שהיו איתו – קיבלו משמעות מיסטית בתודעה הישראלית, שנסחפה אחרי האופוריה מרקיעת-השחקים. אופוריה משיחית שהכתיבה מהלכים מדיניים והתיישבותיים. דמעת הצנחן הכואב את מחיר הדמים המסיר את הכובע מראשו הפכה תמונה מייצגת של הישראלי "היפה", שלצערי, הפך הישראלי השולט על עם אחר זה כבר השנה הארבעים ושלוש. ארצי יצאה למלחמה, שהיא פרי גחמה של מגמות כיבוש ברוטאלי, ולא תוצאה של מחסור בשטחים עורפיים או גחמת ישובים מאוימים ב-1967. אני חש שארצי הולכת ממני מיום שאל רחובות יוני 1967 התפרץ עַם רב לרחובות מאוּשר, כי זכה בתוספת שטח שיותר מאשר הכפיל את שטחי ארצי הוא הכפיל, שילש ואף ריבע את עימותי הדמים בין עם, שלא מוכן בצדק להסכים עם הכיבוש ובין נוכחות צבאית ישראלית הכופה אותו. ארצי, באמצעות מכונת תקשורת, הזינה את הציבור בישראל בחיוניות השליטה הישראלית ב"גב ההר" בשומרון וביהודה וב"קו הירדן" למען ביטחון ישראל. לשם מימוש יעדי הביטחון, יש לתפוס כל גבעה ולבסס נוכחות של ישובים יהודיים. ואני מצאתי עצמי שנים רבות במיעוט, ששוחה נגד הזרם ואינו מצליח להבקיע דרך מול גלים עכורים ולשכנע כי הערובה האחת והיחידה לביטחון ישראל נעוצה בהשכנת שלום בר קיימא בין ישראל וכל שכנותיה, ובראש ובראשונה עם הנהגת העם הפלשתיני. לחלק את הארץ לשתי מדינות ההכרזות – בימים אלו – על המשך הבנייה בשטחים הכבושים נועדו להנציח את המשך העימות בין נכבש ובין כובש. מה שנעשה בשייח' ג'ראח, זהו ביטוי של מעשה כיבוש ברוטאלי ולא חתירה לשלום. ההכרזה שלא תופסק הבנייה היא המשך הנצחת עימות בין נכבש ובין כובש הפוסע לעבר פתחה של שנת ה-44 לכיבוש. ארצי, למרבה הכאב לא הפנימה שפתרון צודק מחייב הכרה בירושלים המזרחית כבירת פלשתין וירושלים המערבית בירת מדינת ישראל. אני מבקש להאמין שלא איחרנו את המועד, וניתן יהיה להחזיר את ארצי אלי. אך לשם כך חייב להסתמן קו של ארץ המשתחררת מתחבולות בית נבות ומתככי כבשת הרש. לשם כך צריך להחזיר את צה"ל להיותו צבא הגנה של ישראל, ולא צבא שנגרר לכיבוש שטחים המיועדים לכונן בהם עצמאות לאומית לעם הפלשתיני לצד מדינת ישראל העצמאית. כדי להחזיר את ארצי אלי, ארצי חייבת להשתחרר ממה שהורישו לה מנהיגיה: זרעי כיבוש, התנחלויות, סיפוחים זוחלים ורדיית עם בעם. עלינו להפנים את הגישה, שהעם הפלשתיני הוא עם ככל העמים. לא נהיה אנחנו הפוסקים, אם הפלשתינים הם עם או לא, האם הם זכאים או לא זכאים ליישות מדינית עצמאית משלהם, ואם זכאים – מתי, כיצד והיכן. כדי להחזיר את ארצי אלי, היא חייבת ליטול את היוזמה לחלוקת הארץ לשתי מדינות: ירושלים המערבית בירת ישראל וירושלים המזרחית בירת פלשתין, כאשר המתנחלים עושים את דרכם מארץ לא להם חזרה הביתה, חזרה לארצי-לארצם.