חלישות הדעת של אהרון ובעירת תבערה

סיפורי המקרא הכתובים בתורתנו הקדושה ו/או המסופרים "מגרונם" של חכמינו ז"ל בספרות הקודש הרחבה מן "הים הגדול": תלמודים, מדרשים ושאר דברי השקפה והגות ועוד, אינם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים אשר "אבד עליהם הכלח". אדרבה! מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקורא וללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם מלמדים ומורים את "הדרך הישרה שיבור לו האדם" [אבות ב', א'] ומשמשים כבסיס ללימוד מוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת [ישעיהו ס"א, ט']: "ונודע בגויים...כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך י-ה-ו-ה". ככלל, חוקי התורה, מצוותיה וחוקיה, כמו גם סיפוריה משמשים "תורת חיים" בבחינת [משלי ג', י"ח]: "עץ חיים היא למחזיקים בה..." ומקור לא אכזב ללימודי לקח תורניים-רוחניים-אמוניים-חינוכיים-ערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן ובכל אתר. תורתנו משמשת כבסיס חזק ואיתן, כאושיית יסוד וכחומה בצורה של האומה היהודית לדורותיה, עבר, הווה ועתיד, כדבריו של רב סעדיה גאון (=רס"ג, ראש ישיבת סורא ואחרון גאוני בבל, 882-942) בספרו הנודע "אמונות ודעות", פרק ג': "אין אומתנו אומה, אלא בתורותיה". ובמה דברים אמורים? פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך", שהיא אחת מן הפרשיות הארוכות בתורה, 136 פסוקים וסימנך: "טוב טעם ודעת למדני...", אוצרת בקרבה חמש מצוות ומגוון רחב-היקף של נושאים ועניינים וכוללת גם את פרק י"א הפותח את סדרת תלונותיהם של בני ישראל במדבר: (כ) התאוננותו של "העם" [פסוקים א'-ג'] ותלונתו של "האספסוף" ובעקבותיו בכיים/תלונתם של "בני ישראל" על ה' ומשה [פסוקים ד'–י']: "מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים חינם...ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". בגין גזירת עורך ובעיית אורך לא יתאפשר במאמר קצר זה להרחיב ולפרט הסברת שתי התלונות. ברם, ננסה לעמוד, ואפילו בקצרה, על מהותה ועיקרה של "התלונה" הראשונית הנ"ל ובעיקר, "למה בערה תבערה"?! וגם אומנה, התנא [אבות ה', ד'] מציין שעשרה ניסיונות ניסו אבותינו את ה' במדבר בהסתמך על הפסוק המקראי [במדבר י"ד, כ"ב]: "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי". הברייתא המובאת בשמו של ר' יהודה בתלמוד [ערכין ט"ו] מפרטת מה היו עשרת הנסיונות: "שנים – בים. ושניים – במים. ושניים – במן. אחד – בעגל ואחד – במדבר פארן". העולה מדבריו שאין זכר לתלונת העם בתבערה. יש לציין ש"מקרה תבערה" קצר ביותר (שלושה פסוקים בלבד), ללא רקע מקדים וללא "הפרטת התלונה", כדכתיב [במדבר י"א, א'-ג']: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה'. וישמע ה' ויחר אפו. ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה: ויצעק העם אל משה. ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש: ויקרא שם המקום ההוא תבערה, כי בערה בם אש י-ה-ו-ה". פרשני התורה לתקופותיהם השונות כמו גם גדולי המחשבה וההשקפה היהודית התחבטו והתקשו להסביר את אשר אירע בתבערה ואילולי דמסתפינא בגין היותי "צעיר" בשנים (תלוי בהרגשה) ודל בחוכמה הווא אמינא כהאיי לישנא (על-פי מדרש גם): "על מה בדיוק היה רע באוזני ה'? למה נענש העם בעונש קשה ביותר של ותבער בם אש ה' (והגם היה זה "בקצה המחנה")? הרי תורתנו העידה וכתבה מפורשות שהיו כמתאוננים (ולא: מתאוננים). אשר על כן, הדרא קושיא לדוכתא ובמשנה חוזק: על שום מה ולמה בערה תבערה"?! תשובות ותירוצים שונים ניתנו במהלך הדורות ונהרא נהרא ופשטיה. הראשון שבהם הוא רש"י המסתמך על דברי המדרש [ספרי לספר במדבר] המסמיך עניין זה למה שנכתב לפניו [במדבר י"א, ל"ג]: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם, דרך שלושת ימים, לתור להם מנוחה". קרי: חוסר מקום לחנייה ולמנוחה מעמל ומטורח הדרך גרם לעם "חוסר מנוחה" שהתבטא בהתמרמרות פנימית, לא חיצונית. העם חיפש להם "תואנה" (=אמתלה, עלילת דברים, סיבה לא סיבה מסוימת) ואמרו: "אוי לנו, כמה לבטנו [=טרחנו] בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך". מנגד, הרמב"ן מוצא בהתאוננות זו בסיס ורקע פסיכולוגי לכל סדרת החטאים אשר יבואו בהמשך. אשר על כן, אין לחפש רקע וסיבות קונקרטיות להתאוננותו של העם. משה אינו שומע זאת כמו בתלונתם הבאה בהמשך, שנאמר: "וישמע משה" ורק הקב"ה לבדו "שומע" זאת ונעשה לו רע, שנאמר: "רע באוזני י-ה-ו-ה. וישמע י-ה-ו-ה". (ועיין עוד דברי חז"ל על מקרה זה ואחרים, מסכת שבת קט"ז.) ודו"ק. מכל האמור לעיל, נראה לנו לטעון שהעונש של "ותבער בם אש י-ה-ו-ה" ורק "בקצה המחנה" היה מעין "עונש חינוכי". עונש המעורר הנענש לחשיבה אחרת, חשיבה חיובית. ובמקרה דידן: על-אף התנאים הקשים [יחסית] שהעם נתון בהם בעת נדודיהם במדבר, כגון: חוסר מים, חוסר בשר, חוסר חניה למקום מנוחה וכולי, אין הדבר מצדיק תלונות וטרוניות כלפי שמיא, כדבריו של אחד מחבריי הקרובים, הרב יהודה גמליאל שליט"א: "אל תאמרו לאלוהים כמה גדולות צרותיכם, אלא אימרו לצרותיכם כמה גדול אלוהים". התמרמרות פנימית סופה שתביא לידי התפרצות זעם חיצונית ש"סופו מי ישורנו". התמרמרות הנאצרת פנימה סופה שהיא בוקעת בקול רעש גדול כאותו פרץ מים הסוחף כל הנקרא בדרכו, הורס ומשמיד כל חלקה טובה הן בחיי אומה כלשהי והן בחייו של האדם באשר הוא. אשר על כן, מכאן יובן שזו הייתה מהותה ומטרתה של "הבעירה" שהבעיר הקב"ה ודווקא "בקצה המחנה", כלומר: "במוקצין שבעם" שהם "הערב רב" או "בקציני העם" שהם מנהיגי השבטים, כדברי ר' שמעון בן מנסיא המובאים ברש"י על אתר [עפ"י ספרי במדבר פ"ה]. ואולי ניתן לומר, שניהם יחד: גם "המוקצין" וגם "הקצינים". וזאת, כדי שהעם יראו וילמדו, לשעתם ולדורות, שדרכם הנלוזה, פסולה היא בעיני ה'. אין ה' חפץ ורוצה בה. אלא, ההפך! ביטחון ואמונה צרופה במעשיו ובדרכיו הן הדרכים האמיתיות, הרצויות, הנכונות והנכוחות. לנו אין כל ספק שצרור עשרת הפעלים (הכמעט רצופים) במסגרת שלושת פסוקי היחידה: "...ויהי...כמתאוננים...וישמע...ויחר...ותבער...ותאכל...ויצעק...ויתפלל...ותשקע....ויקרא..." מעיד יותר מכל על העניין המיוחד ועל הדרמטיות שב"סיפור התבערה" ועל היותו של סיפור טראגי זה אירוע מכונן בחייה של האומה הישראלית-היהודית לדורותיה.