בשבועות האחרונים מדברים אלינו אובמה וממשלו בטון מרוכך ומפויס מהרגלם. לא עוד רגליים על השולחן מונפות בהתרסה מול
נתניהו אלא חרטה על הכניסה החפוזה ל"שדה המוקשים של המזרח התיכון", הכוונה ליומרה קלת הדעת לפתור בשנתיים סכסוך של 100 שנה. גם
רם עמנואל גס הרוח ריכך את טון הדיבור ומזה זמן לא שמענו את נביחות התכתיבים התוקפניים של
הילרי קלינטון.
אסור להאמין לחבורה העוינת הזו למילה. האידיאולוגיה האנטי ישראלית שלהם לוהטת כתמיד ולא נרשמה ירידה בתכיפות ביקוריו של מיטשל, על התכתיבים הכרוכים בהם. ההתקפלות התורנית של נתניהו שהודיע כבר על "מחוות" ו"הקלות" לערבים לא באה מתוך התנדבות. הלחץ נמשך.
אם כך, על שום מה ולמה הטון המפויס? התשובה היא כמובן הבחירות הממשמשות ובאות לבתי הנבחרים בנובמבר. המפלגה הדמוקרטית נמצאת בסכנת התרסקות חסרת-תקדים כתוצאה מהריאקציה החריפה של הציבור האמריקני נגד אובמה, על השחצנות שלו, על קלות הדעת של הטיפול החפוז בבעיות הדורשות טיפול עדין ואיטי, על הפגיעה ברוח האמריקנית, וכן, גם על הפיכת ישראל לאויב.
יש כנראה לכל אנשי הנשיא אינדיקציות חמורות מאוד על הקשר שבין העוינות לישראל למה שמצפה לדמוקרטים בקלפי, והמועמדים הדמוקרטים עלולים לעשות לנשיא שלהם אינתיפאדה על האסון האלקטוראלי שבישל להם. רבים מהם פשוט חייבים לצאת נגדו במטרה לבדל את עצמם ממנו כדי לא להתרסק בבחירות. ומכאן ניסיונות הפיוס - אובמה חייב לדחות את העימות איתנו לזמן נוח יותר.
