ההחלטה לתת אמון מופלג במחבלי השלום תומכי טרור היא אינה אלא איוולת. מי שהחליט כך, היה צריך לבוא בעצמו ולהתכבד בנחיתה על אוניית השלום-כזב של שמאלני הטרור, ולא לשלוח לשם אחרים.
ההימור לא היה במקום ולא הייתה כל רשות למהמרים להמר על חייהם וביטחונם של חיילי צה"ל.
חיילי צה"ל יודעים לירות, ושולחיהם יודעים לדבר, כך שלו היו שם - באוניית המשט - אמורים להתחולל דיבורים, לא היה ראוי לשלוח לאוניה חיילים אלא פוליטיקאים מקצועיים שעניינם ומומחיותם בכך.
ולו סברו המהמרים כי יש בכך שמץ של סיכון, המצדיק הנחתת חייל ולא מדינאים, היה עליהם לדאוג, בעקבות שמץ הסיכון, למלוא הביטחון, דבר שלא נעשה.
השלומיאליות החלמאית הזו פוקדת את כל מערכות שלטוננו, כולל בהחלטות מוזרות על הפסקות אש במשך שעתיים בצהרי היום כדי לתת שי למחבלי החמאס, כולל הזרמת מיליארדי שקלים כל שנה - כולל עכשיו - במסווה של החזרי מע"מ, כאילו לא ברור לאן זורם הכסף, במצב בו המקבלים בזים לכל דבר ישראלי ויורקים בפרצופיהם המחייכים של שמאלני הטרור פעם אחר פעם.
ולו היה ספק, היה צריך לפרשו בניגוד לפרשנות של מתן קרדיט לראשי כנופיות הטרור ולתומכיהם, ולנהוג בהתאם.
חבל שאני צריך לכתוב את המאמר הקצר אחרי האירוע המביך והמביש, והנזק שנגרם, לאחר שכתבתי אותם דברים ברהיטות ובבהירות - גם לפני, ויעידו על כך קוראיי, תומכייי ומתנגדיי כאחד.