אחת לארבע שנים יצא לאור כרך נוסף של האנציקלופדיה. גם בשנה זו יצא הכרך החדש למרות המלחמה שהתחוללה בינתיים וכמעט גרמה לעיכובים.
בכל פעם שכרך חדש הופיע, התלוו אליו טקסים חגיגיים בספריה של האוניברסיטה ובביתה של הגברת מוזס. סדרי החגיגה, הטקסים, קבלת האורחים נמשכו שבועיים ואחרי כן התקיימה ארוחת ערב חגיגית. פרופסור מנדלבאום, העורך המדעי וכן ארבעת הפרופסורים לספרות ושירה עברית באו לארוחת הערב שתמיד נערכה ביום שני בשבוע.
העובדים של האנציקלופדיה באו ביום שלאחר צאת הספר בשעות אחר-הצהריים. התלבשו בבגדיהם הטובים ביותר והביאו פרחים. מרצים, מורים ויועצים שהיו קשורים לאנציקלופדיה הגיעו ערב אחר ערב והתקבלו בסאלון ביתה להרמת כוסית וחילופי ברכות.
רפי הכיר את סדרי החגיגות והבטיח לאמו שיהיה בבית לאותה ארוחת ערב כי יחידתו עברה לא מכבר מהצפון אל אזור רמאללה ואם לא ייוצר מצב חירום לא תהיה לו כל בעיה להגיע בזמן.
בימים כתיקונם לא פקדו אורחים את בית מוזס, רק נחמיה היה נוהג לבוא מדי פעם. אבל נחמיה לא היה אורח שיש להכין את הבית לקראתו ולקבל את פניו בדלת. נחמיה היה ידיד שגר ברחוב הסמוך ותמיד היה נכון לסייע לגברת מוזס כשהייתה אובדת עצות. הוא היה בא כשהיה צריך לתקן ברז דולף או לתקן מכשיר חשמלי שהתקלקל. רפי נעזר בו בילדותו והכין עמו את שיעורי הבית. בימים שאמו סבלה ממיגרנה עשה את השיעורים אצל נחמיה ונשאר אצלו לאכול ארוחת ערב.
כאבי הראש של הגברת מוזס היו סיוט מתמשך ששיבש את עולמה. אי-אפשר לעבוד עם הכאבים הקשים ואי-אפשר לבטל פגישות וראיונות עם אנשי מדע שהשתתפו בהכנת הערכים באנציקלופדיה בגלל מיגרנה. בימים שתקפו אותה כאבי הראש חייבת הייתה להסתגר בחדר השינה שלה ולסגור את תריסי החלונות כי האור הכאיב לה כדקירות סכינים.
בהיותו ילד נאסר עליו להיכנס לסלון כשאמו קיבלה אורחים ולמזלו היו אלו מקרים נדירים. היא אמרה שהוא לא מנומס וכי הוא מפריע ואסור לו להשתתף בשיחה. אך אחר שחגג את בר המצווה שלו בבית עם כל ילדי כיתתו, אמרה שהוא רשאי להיות נוכח בסלון עם האורחים אך לא להתערב בשיחה.
האורחים היו אנשי מדע בעלי תארים. רובם מומחים שדיברו על הערכים באנציקלופדיה. אמו הסבירה שלכבודם היו כל החגיגות וכי הם עושים לה כבוד גדול בבואם לבקרה.
עם השנים נעשה ביתה של גברת מוזס למקום שכל פרופסור וכל איש מדע ראה כבוד לעצמו להיות אורח בו. לקראת ביקורו היה מספר לחבריו ומכריו שהוזמן לבית מוזס.
היא טרחה הרבה בארוחה. רפי ראה אותה נחפזת למטבח מדי רגע, נועצת מזלג בבשר להיווכח שהתרכך. טועמת מן הרוטב, מתבוננת בסיר המרק. פותחת את דלת המקרר לבדוק את הרפרפת.
אחר שהתגייס לצבא השתתף רפי בארוחה כזו לראשונה. אמו החליטה שבנה החייל כבר מספיק גדול כדי להצטרף לארוחה.
השיחות בארוחה נסבו על הערך החינוכי של האנציקלופדיה ותרומתה להשכלה של הציבור. אמו העירה פעם שרפי הוא היחיד בין היושבים סביב השולחן שאפילו תואר דוקטור אין לו. את עצמה הוציאה מן הכלל. לפני זמן רב החלה לעשות דוקטורט ולא סיימה. האורחים סיפרו על קשיים מרובים שעברו בלימודיהם. רובם היו משוכנעים שאין אדם משלים את מכסת לימודיו עד שיקבל תואר דוקטור. רק אחר קבלת התואר רשאי הוא לראות עצמו כמי שחינוכו מלא.
מההערה של אמו הבין רפי שהקריבה עבורו את השנים הללו. אלמלא בא לעולם הייתה נעשית דוקטור אף היא כאורחיה ומשום שטיפלה בו לבדה ללא אב, זנחה את לימודיה.
קבלות הפנים וארוחות הערב הללו היו לה כפיצוי על יגיעותיה. היא נהנתה מהמחמאות שחלקו לה אנשים כבודים אלה.
כשבישרה על צאת הכרך החדש ורפי ראה את תחילתן של ההכנות לחגיגה הלך לשוחח עם נחמיה. שניהם הסכימו ביניהם שהגברת מוזס צריכה לצאת לחופשה. שלושים שנות עבודה מזכות אותה בחופש. נחמיה אמר שעליה לנסוע לאירופה והוא ישלם את כל הוצאותיה. חופשה באירופה תיטיב עמה.
יחידתו של רפי עברה להר יהודה והוא הרשה לעצמו להבטיח לה שבהיעדרה יבוא אל הבית בכל יום בתנאי שלא ייווצר מצב חירום. היא יכולה לנסוע בלב שקט ולהתקשר בטלפון בשעות הערב. רפי יענה לה. בכמה דקות נסיעה יגיע מרמאללה הביתה וישאר בחדרו עד לאחר שיחתו עמה בטלפון.
מן הדברים שנאמרו ברדיו ונכתבו בעיתונות הבינה הגברת מוזס שבאירופה יתייחסו אליה כאל אורחת. העולם שינה את יחסו לישראל ולאזרחיה בשנה האחרונה.
החליטה לנסוע לשוויץ. תמיד קיותה לראות את ציורי הולביין במוזיאון של ציריך. לבקר בבאזל ולעמוד על מרפסת המלון שבה הצטלם הרצל. לראות את ברן וז'נבה, את היונגפראו, את שאמוני, את שאפהאוזן.
נחמיה התעקש לשאת בכל ההוצאות כמתנת יום הולדת. הוא טען שהוא חייב לה מתנות לעשרים וחמישה ימי הולדת שלא חגגה. רצתה לדחותו אך הוא התעקש והלך בעצמו לעשות את הסידורים הנחוצים עבורה.
עונת התיירות בשוייץ החלה זה עתה ובתי המלון מלאים אורחים שבאו לגלוש בהררי השלג. המחירים בשוייץ גבוהים מאוד ולכן מוטב שהוא ישלם הכל. כי היא לא תיהנה מחופשתה אם תחשוב על המחיר.
אצל סוכן הנסיעות הזמין נהג ומכונית שתאסוף אותה בשדה התעופה קלוטן להביאה למלון. המכונית והנהג יעמדו לרשותה בכל עת. הזמנות לבתי מלון בערים אחרות יעשו עבורה מבית המלון בציריך והחשבון יישלח לסוכן בירושלים.
חמש-עשרה שנה טיפל הסוכן בנסיעותיו של נחמיה לחו"ל. לקוח חשוב היה והסוכן מילא את כל בקשותיו בהקפדה יתירה.
רפי הסיע אותה בשעת בוקר מוקדמת לשדה התעופה בלוד. סייע לה למסור את מזודותיה בדלפק והתלוה אליה עד המדרגות המוליכות לאולם הנוסעים היוצאים. אחרי כן יצא אל המרפסת הגדולה שממנה ניתן לצפות בנחיתות והמראות מטוסים. המטוס היה מרוחק. אוטובוס של נמל התעופה הביא את הנוסעים אל כבש המדרגות. מן המרפסת ניתן להבחין בשורת האנשים שעלתה למטוס. אחרי כן ראה שמרחיקים את כבש המדרגות מפתחי המטוס. הדלתות נסגרו והמטוס התקדם בעצלתיים אל מסלול ההמראה. שם נע במהירות גוברת והולכת עד שהתרומם לאויר דואה לאטו ומתרחק אל האופק.
תבלי טוב, אמא ותנוחי כמו שצריך. איחל רפי. כשתחזרי אתנהג אחרת. אטלפן כל יום. אתחיל להתכונן לאוניברסיטה. זה מגיע לך, אמא.
היא יצאה לחודש ימים. חודש של משאלות לב ישנות שתתממשנה אחר שנים רבות. היא תתקבל כאורחת במקומות שתמיד קיותה להתארח בהם. יפנקו אותה וישרתו אותה במיטב השירות שהשוויצרים מומחים לתת.
לזמן קצר תחיה בתרבות שהתגעגעה אליה. תרבות של רחובות נקיים ובתי קפה מצוחצחים בהם מגישים גרוג כשהאויר צונן. חנויות מעדנים ובהם נוטלים עוגיות במלקחיים כסופות ומניחים על צלחת מעוטרת בשם המקום. לחם איכרים גס וטעים עם נקניקיות ריחניות. גבינת אמנטלר, שוקולד. צעירים חסרי-דאגה עם מגלשים ארוכים. שוטרים חמורי סבר שאין כמוהם לאדיבות. הולביין. המרפסת של הרצל. השעונים המדויקים שלעולם אינם מתקלקלים.
ממשלת ישראל הוסיפה להמתין לטלפון מהערביים ובינתיים נפוצו ברחבי העולם סיפורים על התנהגות מרושעת של חיילי הצבא הישראלי.
מדינות ערב שכרו את שירותיהם של מכונים ידועים לעיצוב דעת קהל. הליגה הערבית הגבירה את איומיה על חברות בינלאומיות שלא נכנעו לחרם על ישראל. בנקים גדולים איבדו לקוחות עשירים. המלחמה נמשכת. ישראל ניצחה בקרבות וכעת, אחר שאבדה להם הגדה המערבית של הירדן, מדבר סיני והרמה הסורית, יצאו ארגוני הטרור הערבי לרחבי תבל.
שמועות הגיעו לישראל על התחזקותם של ארגונים אלה בבירות אירופה ועל תוכניות לפגוע בישראלים המבקרים בחוץ לארץ. ניתנה אזהרה למתעתדים לצאת מהארץ להימנע מהתחברויות עם ערביים כי הדבר מסוכן.
חודש אחר שיצאה הגברת מוזס לאירופה החדירו אלמונים מטען חבלה לתא המטען של מטוס שוויצרי שעמד לצאת לישראל. המטען הופעל על-ידי לחץ האויר במטוס והתפוצץ שתי דקות אחר המראתו מעל שדה התעופה קלוטן, בציריך. כל הנוסעים ואנשי הצוות נספו.
על הפיצוץ נודע לתמר משידור החדשות של ארבע אחר-הצהריים בעודה מטפלת בחולים. נזכרה שאמו של רפי נמצאת בשוייץ, אך לא ידעה מתי תשוב. בערב התכוונה לשאול את רפי.
אך בית מוזס היה סגור. כל ערב הגיע רפי ודווקא הערב סגור. תמר חשה מועקה. ניסתה להסיח דעתה מחששותיה, אך לא נרגעה. לבסוף ניגשה לביתו של נחמיה. אולי הוא יודע היכן רפי.
נחמיה היה בבית. הדלת לא הייתה סגורה. היא הקישה בדלת הפתוחה ושמעה את נחמיה קורא מתוך הבית: "כן. כן".
פסעה בפרוזדור הריק ופתחה את דלת הסלון. רפי ישב על הספה הסמוכה והביט לעברה. נחמיה ישב לידו. עיני רפי היו תוהות כאבודות.
"אוי ואבוי". מלמלה.
"מה לעשות?" לחש נחמיה ופניו אבלים.
דבר מותה של הגברת מוזס נודע למחרת בכל הארץ. בעיתונים התפרסמו מודעות אבל ומודעות של השתתפות בצער. כמה אנשי מדע שעבדו עימה רואיינו ברדיו והפליגו בשבחיה.
ביום שגדודו של רפי עבר לאזור רמאללה מינה אותו המג"ד לסגנו והעלה אותו בדרגה. אחריות גדולה רבצה עליו. כשנודע על אסונו הוציא אותו מפקדו לחופשת-אבל. אמר לו שאינו צריך לדאוג לגדוד ומינה סמג"ד חדש. הרב של הגדוד אמר שאינו רשאי לנחמו עד שיישב שבעה. רפי לא ידע כיצד יושבים שבעה.
גם נחמיה לא ידע כיצד יש לשבת שבעה. הוא אמר שעליהם לעשות אזכרה. לרפי הסביר שאזכרה כמוה כמסיבת פרידה. באים מכרים וידידים, לוחצים ידים, שותים כוסית לזכרה. אחד הנכבדים נושא דברים לזכרה. נחמיה סבר לתומו שאלה המנהגים המכובדים והנכונים.
רפי פרסם בעיתונים הזמנה לאזכרה של הגברת מוזס. המודעה פנתה למכריה ומוקיריה.
כעבור יומיים התקשר אלי אל נחום, הודיע לו שביום חמישי אחר-הצהריים תתקיים אזכרה בבית הגברת מוזס המנוחה ועליהם להיות שם.
כששב מיריחו אל בניין רוקפלר ראה את בירמן נכנס למכוניתו ומתניעה. הוא נפנף אליו בידו ובירמן המתין עד שהתקרב אליו. נחום אמר לו שתהיה אזכרה ובירמן קרא שהוא יודע וכי הוא מתכונן להגיע לשם. הוא הוסיף שגם הודעות כאלו אפשר להשאיר אצל סתוי ולא לעכב אותו. נחום רטן שמסר לסתוי את הדוח על ממצאיו של עמאש וסתוי עודנו ממתין לו, לבירמן, שיקרא אותו. בירמן השיב בקוצר רוח שאין לו פנאי בימים האחרונים וכי אם נחום חושב שלמוזיאון יש עניין בהם עליו לאמר לסתוי שיפנה לאוצֱר.
סתוי התרגז כשבאו להטיל עליו חובות נוספים והשיב בנהימה שאם לא ינדנדו לו יסתדר הכל.
פניו של רפי היו מוכרים לו. הוא ראה אותו פעם בעטרה לבוש מדים ביחד עם נחמיה וייסברוד, שהיה מתקן ומוכר מכונות כתיבה משומשות. תמיד הלך עם תיק עור שחור ותפוח בו היו כלי עבודתו.
לקראת האזכרה הביא נחמיה את תמונתה של הגברת מוזס לצלם מומחה שהגדיל אותה עד לקומת אדם. את התמונה המוגדלת הצמיד לקיר הסלון ללא מסגרת. יחד עם רפי ועם תמר ערכו שולחן עם משקאות וכוסות. מי שיבוא לאזכרה יוכל ללגום כוסית שנאפס. לצד הבקבוקים הניחו כריכים קטנים כמו שאמו הייתה מכינה למי שהוזמנו לביתה.
בחדר הכניסה הניחו על המדף את כלי התפירה וכלי הכתיבה שלה. ממחטות מגוהצות ששמה רקום עליהן, כלי האיפור והקוסמטיקה שלה.
נחמיה הסביר שדברים אישיים אלו חשובים לאנשים שהכירו אותה. מי שיקח פריט כלשהו ישמור אותו כמזכרת וכל פעם שיראה את הפריט יזכור את הגברת מוזס המנוחה.
נחמיה גם דיבר עם פרופסור פרידלנדר וזה הסכים לשאת דברים לזכרה.
תמר הביאה פרחים ומילאה בהם את האגרטלים, השתתפה בהכנת הכריכים ובשטיפת הכוסות והכלים. לרפי אמרה שזה יכול להיראות כמו חגיגה ואין זה כך: "תראה מה שעושים המרוקאים. התימנים. העירקים". אמרה. "סעודות עושים. עם מאכלים מבושלים, בשר וממתקים, כאילו יום הולדת".
אנשים רבים באו. מהם אנשים שרפי לא הכיר מעודו. מהם באו כי רצו לראות את בית מוזס. העובדים של האנציקלופדיה ומי שעסקו בהפצתה. בין הבאים התבלטה דמות של איש גבה קומה ששערותיו הלבינו. גבותיו העבותות ושפמו הסומר שיוו חומרה יתרה לפניו. זקיפות קומתו אופיינית הייתה לאיש צבא. הוא הציג עצמו בשם הוקינס מהרצליה.
הגיעו חיילים מיחידתו של רפי. באו ללחוץ את ידי הסמג"ד. הוא לא הכיר אותם בשמם. במחנה שמר על ריחוק בינו לחייליו ולא התחבר אתם. כשנפרד מחייליו בלחיצות ידים יצא עימם לחצר. בשובו אל הבית הקיפוהו האורחים שביקשו ללחוץ ידיו וללכת. הוא נפרד מהם בזה אחר זה. רפי רצה לשאול לכתבתו של אותו הוקינס כדי להתקשר אליו למחרת ולשאול אותו אם הכיר את אביו, אך הוקינס שראה אותו טרוד עם אורחים רבים, לחץ את ידו של נחמיה ויצא לדרכו.
נחום, אלי ודוקטור בירמן באו יחדיו בזמן שפרופסור פרידלנדר נאם אודות מעלותיה ומפעלותיה של המנוחה. תמר חמקה אל המטבח ברגע שראתה את נחום. חשבה שזה לא המקום ולא הזמן המתאים לפגישה.
אלי חיבב את רפי והצטער על אובדנו. משסיים פרופסור פרידלנדר את דבריו חיבק את כתפו של רפי ואימצו אליו. לנחום אמר שגם שלום הלוי חיבב את רפי והעריך את אמו אך הלוי חשש לבוא משום שאחר האסון היו כועסים עליו ואומרים שכתבותיו האוהדות ערבים מעודדות רוצחים. נחום הביט בשתיקה על האנשים שהרימו כוסית ומלמלו "לחיים", שמע את המשפטים הנבובים בדבר היותה אחת ויחידה, שריד אחרון לדור של נפילים. לבסוף לחץ את ידו של רפי ואמר: "המקום ינחמך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". עיני רפי התרחבו בתהיה על הפסוק שהשמיע וכמעט ביקשו שיאמר את דבריו שנית. נחום חשב: "יקה פוץ. אתה נמצא כאן, בירושלים, בין יהודים. לא בגרמניה. למה אתה מתנהג כמו גוי?".
עזריאל בא בחברת אביו שלאחרונה הייתה התנהגותו מוזרה בעיניו. מיד אחר שלחץ את ידיהם של רפי ונחמיה רצה ללכת. לא להתעכב אפילו ללגימה של שנאפס. כשיצא רטן: "זה לא עושים פה. לא צריכים פה גרמניה".
פניהם של רפי ונחמיה היו מאופקים, אך עזריאל ראה בהם כאב. גם לו ולאביו היו עינים כאלה כשאיבד את אמו.
אחר שיצא עם אביו מהבית סיפר לו על היכרותו עם נחמיה. אמר שהכיר אותו כשהלך לקנות מכונת כתיבה משומשת לצורך כתיבת עבודה סמינריונית.
בית מלאכתו של נחמיה היה בתוך חנות סמוכה לבית הכנסת של נחלת שבעה הגובלת ברחוב יפו. כדי להגיע אליו הולכים למרכז העיר, ליד קולנוע ציון, ההומה מכוניות ואוטובוסים, ונכנסים במבוי צר בין שני בתים לתוך סמטת אבן שבתיה נמוכים ויגעים. רוחבה של הסמטה הספיק למעבר של עגלת חמור. כשנכנסים לסמטה נמצאים בעיר אחרת ובתקופה אחרת. רעש המכוניות והמולת הרחוב הראשי של העיר אינה חודרת למקום. לבתים יש חצרות קטנות שכביסה תלויה בהן על חבל נתמך בקורה. הסמטאות והחצרות מרוצפים אבן בוהקת. הדיירים נהגו לשטוף את הסמטה כששטפו את החצר. הסמטה מתפתלת בעיר אחרת, עתיקה וקסומה שאין יודעים בה את הדרך.
בעיקול של הסמטה רואים בקיר הסמוך דלת זכוכית של חנות מוארת בהרבה נורות קטנות. שלט קטן בצדה: "כתבא רבא".
כשפותחים את הדלת משמיע הפעמון צלצול ומאחורי דוכן בצד הפתח, עומד בעל העסק, סטיפן רוטשילד ופניו העגלגלים מחייכים. שני חלונות מסורגים בקיר מול הכניסה נשקפים אל הרחוב המפריד בין השכונה לבנין קולנוע ציון. ברחוב חנו מוניות ונהגיהן משוחחים ומתווכחים בקולניות.
עד מלחמת השחרור היה סטיפן נוהג משאית לים המלח וחזרה. במלחמה נפצע ונעשה נכה. סטיפן למד בבית ספר בברלין והצטיין בגרפיקה וקליגרפיה. הוא הבין במכשירי כתיבה ושרטוט ומשום כך סייע לו משרד הביטחון להקים את הזה לצורך שיקומו.
כני ציור היו מסודרים בסמוך לפתח. בארונות זכוכית הוצגו סטים של צבעי שמן וצבעי מים. שפופרות, צנצנות וקופסאות מתכת קטנות. כלי חריטה לקרמיקאים. כלים לצריבת לוחות עץ להדפסים. פינה מיוחדת לניירות ולוחות בריסטול.
עטים ועפרונות היו מסודרים בארונות נפרדים. עטים נובעים ועטים לטבילה. עפרונות עגולים לתלמידי בית ספר ועפרונות שטוחים לנגרים. מכחולים ומברשות לצביעה. זכוכיות מגדלת. סרגלים מחוגות ומשולשים.
בצד ימין ליד הכניסה נפתחה דלת לחדר נוסף ובו היה בית המלאכה לתיקון מכונות כתיבה של נחמיה. הוא קנה מכונות כתיבה מקולקלות, תקנן ומכר אותן באחריות לשנה.
עסק זה בלבד לא היה בו כדי פרנסה אך נחמיה גילה "חור" בשוק. מרבית המשרדים ומרבית בעלי מכונות הכתיבה לא היו מבוטחים לצורך תיקון מכשיריהם. הוא הקים מועדון לבעלי מכונות כתיבה. תמורת תשלום שנתי היה החבר במועדון זוכה לביקורו אחת לחודש ולניקוי ושימון מכונת הכתיבה שברשותו. ניקוי ושימון המכונות חסך תיקונים והפרעות בעבודה.
הראשונים שנרשמו ושילמו דמי חבר שנתיים היו יקים. הם אמרו שזה שירות חיוני בכל מדינה מתוקנת. עם חלוף הזמן הצטרפו רבים למועדון ונחמיה נאלץ ללמד טכנאים נוספים ולהעסיקם במועדון.
עסקו התפתח והלך ועסקו של סטיפן דעך לאטו. המלאכה נעשתה קשה עליו בגלל נכותו. אחר שהחל לקבל רנטה חודשית מגרמניה חדל להתמסר לחנותו כקודם. מלבד זאת נפתחו ברחובות הראשיים חנויות גדולות ומפוארות למכשירי כתיבה והתחרות גברה.
ואילו לקוחותיו של נחמיה דחקו בו שיתקן להם גם את מכונות החישוב הסקנדינביות. הם סמכו עליו יותר משסמכו על היבואן שהיה גובה מחירים גבוהים ומבזבז זמן רב עד התיקון.
גם ביקשו שיבדוק עבורם מכונות חדשות בטרם רכשו אותן. הם קנו מכונה חדשה רק אחר שנחמיה אישר להם כי היא תקינה וטובה.
באותם ימים הגיע עזריאל ללינת לילה במעברת טירה לחוף הכרמל. למחרת היה עליו להשכים עם שחר ולהעפיל אל ההר עם תלמידיו.
במרכזה של המעברה הוקם מועדון. בטירה הייתה מעברה גדולה ולימים הפכה להיות ישוב עירוני. הבתים במעברה היו קסרקטיני צבא ישנים. נוספו להם מבני פח ארעיים. האנשים דיברו שפות שונות. בעיקר ערבית צפון אפריקנית. אך גם רומנים היו בה. הרבה עירקים. לובים. פרסים.
אגודת מתנדבים מחיפה הקימה מועדון בליבה של המעברה. הציגו סרט קולנוע אחת לשבוע. לימדו מלאכות יד כגון תפירה ורקמה, לימדו ציור ואף נתנו שיעורים בהיסטוריה, בתולדות האמנות, בעברית.
המורים והמדריכים עשו מלאכתם בהתנדבות ומתוך הרגשת שליחות. באותו ערב התאספו נערים ונערות להרצאה על מוזיקה. לעזריאל נודע שאיש התזמורת הפילהרמונית יתן הרצאה וינגן. עזריאל המתין ומשהופיע איש התזמורת נדהם.
האיש נראה כאחיו התאום של נחמיה. שהרי לא יתכן שכנר בתזמורת הפילהרמונית יעבוד בתיקון מכונות כתיבה. כנרים חייבים לשמור על אצבעותיהם.
הכנר סיפר למאזינים על מצבי-רוח שמוזיקה מתארת ומדי פעם שלף את הכנור וניגן קטעים קצרים. קטע ממעוף הדבורה של קורסקוב, קטע של שיט בגונדולה משל הופנבך. בסיום הרצאתו ניגן בריכוז רב ובעינים עצומות יצירה של פגניני. משהתפזרו באי המועדון נעלם אף הוא ועזריאל לא הגיע אליו לשאול אותו אם הוא מכיר את נחמיה.
אחר שבוע בא נחמיה לבדוק מכונות כתיבה בבנין טרה סנטה. "אהה. ראיתי אותך בטירה". אמר לעזריאל בעת שניגב את השמן מאצבעותיו.
"אז זה באמת אתה?" אמר עזריאל.
"כן, בוודאי. הייתי מוכן לעשות יותר שיעורים בהתנדבות אבל יש לי גם עבודה. אני לא חבר ממש בתזמורת. אני ברזרבה של התזמורת. ממוזיקה קשה לחיות כאן, אתה יודע".
עזריאל לא ידע. לא חשב על כך. התזמורת ניגנה בירושלים אחת לחודש, באולם קולנוע ציון. הנגנים לבשו כולם פראק שחור. חולצותיהם לבנות כשלג ופניהם ורדרדים. וכי יעלה על הדעת ששכרם נמוך?
העוסקים במוזיקה שייכים לעולם הבידור ובבידור מרויחים יפה. אך התזמורת הפילהרמונית לא עסקה בבידור. חבריה לא התלוננו על מצוקה. הם התנדבו לנגן וללמד במעברות.
מאז אותה פגישה העריץ עזריאל את נחמיה.
