יומיים לפני ההפגנה נפתחה קבוצת תומכים בפייסבוק ומנתה 40 איש. לאחר 24 שעות היא מנתה כ-2,000 איש, ובשעת כתיבת שורות אלו, גבול ה-10,000 לא נראה רחוק. חברים לחצו לצאת לרחובות, לא לאבד את המומנטום. התגייסות וירטואלית שהפכה למעשית בזמן כל-כך קצר - לא זכורה לי הרבה זמן. באמצע ההפגנה, בעודי מחזיק שלט באנגלית, ניגש אלי צלם 'רויטרס' ומלמל: "איך לא ידעתי על ההפגנה?". מיד הצעתי לו חברות בפייסבוק...
זלזול הלוביסטים של כלי התקשורת הדומיננטיים באזרחי מדינת הפייסבוק, ובכלל בכל מי שהוא לא אינטרסנט או ידוען, רק ממחיש את הפנים העגומות של הצלם.
אתר פופולרי במיוחד, ynet, בחר כותרת קצרה: "אבנים ורימוני עשן מול שגרירות טורקיה: 3 נעצרו". שלושה נעצרו, אך 1,997 המשיכו להפגין במופת, תוך הנפת דגלים ושירה אדירה שנמשכה ארבע שעות. בתחילה היה מדווח באתר על מאות. לאחר מספר שעות, תחת אותה כותרת אלימה, מדווח על "כ-1,000".
ידוע לנו כי התקשורת מבליטה קצוות, אך האם אין צורך להבחין לעיתים בין רומן לוהט של יהודה ונינט לעניין לאומי ואהבת אמת של אלפי מפגינים ששרו "ניתן הכל למדינה"? האם זו אותה מדינה אהובה שבחסותה פועל ערוץ 1? זו אותה מדינה אהובה שנותנת זיכיון לערוצים מסחריים, שסיקרו את אוהביה רק 18.5 שניות בממוצע? האם זו אותה מדינה שנמצאת תחת "מתקפת צביעות בינלאומית", כפי שהגדיר ראש הממשלה?
רק לפני מספר שבועות, אותה תקשורת ליוותה מניפסט עגום שהיה אמור להוביל אלפי תומכי "חברת מופת". אז, באמת, הגיעו רק מאות. נדמה לי שהמופת של ההפגנה יכול ללמד משהו: תן לנו מלחמה - ואנחנו ביחד. לא ימין ולא שמאל - עמך ישראל!
לצד קריאות גנאי לטורקים ואהבה לישראל, עמדו אלפי ישראלים שהבינו כי זו השעה לשלוף את הסעיף שנמחק מתעודות הזהות - הלאום. מפגן הכוח המרשים והספונטני דמה ליום עצמאות קטן 2010; דגלי ישראל, צופרי תמיכה של נהגים ומה שהכי מזכיר לנו את ה' באייר תש"ח: יצאנו לרחובות, לא התאספות מתוכננת חודש מראש בכיכר או בהיכל ספורט.
