בדומה למה שמתואר בספרו של סרמאגו "על העיוורון", העיוורון ממשיך להשתלט עלינו. ולא זו בלבד, אלא שחרף עיוורוננו הגובר, אנחנו ממשיכים להצהיר ולנסות לשכנע את עצמנו ואת העולם, שאנחנו בעצם הרואים היחידים, ואילו הם, כל השאר, הם העיוורים. הם אלה שאינם רואים את המציאות לאשורה. פיתחנו לעצמנו מין מנגנון חיסוּני נרקיסיסטי שכזה, שעושה אותנו חסינים בפני האמת, המציאות.
אומנם יש להודות שבעקבות אירועי השבוע האחרון, חל אצל מנהיגינו שינוי הצהרתי כלשהו: עד כה, מאז ה"התנתקות", והטלת המצור על עזה שבאה בעקבותיה, ישראל טוענת בעזות מצח - ובניגוד לכל מה שידוע לכל - שאין מצור על עזה. והנה עכשיו, תחת לחץ בינלאומי לא קטן, ישראל שינתה את גרסתה המופרכת, ומודה בקיומו של מצור כזה (קוראים לו בלשון עדינה "סגר", ובלשון בוטה יותר "אזור צבאי סגור", ובימים האחרונים "סגר ימי" - כאילו שאין יוצא ואין בא לעזה ומעזה רק מצד הים).
אבל ב"הודאה סמנטית" שכזו אין די. חסרה עדיין ההודאה האמיתית בכך שישראל הקיפה את הרצועה סביב סביב בטבעת חנק שסוגרת בתוכה כמיליון וחצי תושבים, רובם (קרוב למיליון) פליטים - מעשה בלתי-הומני שלא ייעשה, ושנדחה בשאט-נפש בידי רוב אזרחי ומדינות העולם. אלא שההכרה וההודאה האמיתית כרוכות בהיפרדות מן התיזה הצדקנית של "הנה אנחנו, הנדיבים-הצודקים, יצאנו/התנתקנו מעזה! איננו שולטים שם יותר! וראו עכשיו מה קורה שם מתחת לאפנו: קמה שם מדינת טרור/חמאסטן" - תזה שבאה להצדיק גם או בעיקר אי-נסיגה מכל שטחי הגדה.
אם כן, הקטרקט האמיתי, המונע מאיתנו לראות את המציאות בעיניים נכוחות, לא הוסר. אין הכרה והודאה אמיתית בכיבוש ובמצור בכל שטחי הגדה ובעזה, ובצורך לוותר עליהם. וכך, מתוך עיוורון וסרבנות הולכים ונמשכים, עדיין דשים ודנים בפעולה הימית מן ההיבטים הלא נכונים, השוליים, בתקווה להרחיק את האמת ולטשטש אותה: דנים בהסברה שכשלה, בפעולה שכשלה או לא, ב"התאפקותם" הראויה לשבח של לוחמינו/ילדינו האמיצים, וגם מצדיקים את הפעלת הכוח וההרג בסכנת-החיים שבה עמדו, ב"לינץ'" (?) מתוכנן נגדם, ואפילו (כה מפתיע...) משחילים לכאן את עניין "ביטחון ישראל" ו"עצם קיומנו" שהיו נתונים בסכנה!
וכך אנחנו הולכים ושוקעים יותר ויותר במדמנת הכיבוש הארור; אנחנו נעשים יותר ויותר אכזריים, ויותר ויותר מוקצים בעיני העולם כולו (חוץ מקנדה, כנראה, בשלב זה...). כל זה מלווה במחשבה שאנחנו יכולים לחיות בבידוד מוחלט, בהיותנו העם הנבחר - אבל לא כך הוא. שום "נבחרוּת" אין כאן, ושום נבחרוּת לא תציל אותנו מעצמנו, מעיוורוננו הנמשך והולך, אם לא נגיע להכרה הכֵּנה באמת המרה.
ויורשה לי להוסיף כאן גם תזכורת קצרה: צבא ההגנה לישראל, המשטרה וגם משמר הגבול, מנוסים ביותר במצבים אלימים/בפעולות אלימות נגדם, שמעורבים בהם אזרחים. למשל, בפעולות של
מתנחלים משתוללים, מקללים, בעלי כוונות אלימות, מיידי אבנים ומצוידים בחומרים כימיים חומצתיים (ראו פינוי גוש קטיף), או אפילו בירי של מתנחלים בנשק חי על פלסטינים, לנוכח עיניהם המשתאות וליבם האטום של חיילי צה"ל. בהיתקלויות במקרים כאלה יודע הצבא לנהוג באיפוק ובהבלגה רבה כלפי הפורעים האלימים, ועל כל פנים אינו משתמש בנשק קטלני - לא בכדורי גומי ולא בכדורים חיים. כמובן - אלה הרי "משלנו", "יקירינו". ואילו כל ה"אחרים" הם טרוריסטים המהווים סכנת חיים ללוחמינו האמיצים. להם מגיע שיירו בהם בנשק חם, מקרוב, כדי להרוג.
ולסיום, הנה שורות הבית הראשון מתוך שירה של
לאה גולדברג:
- "מה יהיה בסופנו?
השמיים עמדו מלכת
אלמלא השעון שתיקתק
לא ידענו שכה רחוקים
אנו כבר מן הבוקר"...
