בשבוע שעבר עשתה דרכה לחופי עזה ספינת ה"מרמרה" הטורקית ועליה מספר לא מבוטל, כפי שהוכח על-ידי מצלמות האבטחה של הספינה עצמה, אמצעי לחימה מסוגים שונים כגון סכינים, אולרים, מוטות ברזל ועוד, אשר נתקלו בהם לוחמי הקומנדו הימי עת השתלטו על הספינה כחלק מדרישת הדרג המדיני.
פעילות לוחמי הקומנדו בלב ים והתוצאה של עשרות פצועים ותשעה הרוגים הביאה לידי הפגנות תמיכה סוערות במשט ברחבי העולם כולו החל מאירופה וארה"ב, וכלה בעולם הערבי והמוסלמי.
אולם, באירן ההפגנות היו מינוריות וחסרות תהודה שלא כבדרך כלל. יתרה מכך, האירועים שכן קרו באירן, לא הגיעו לכותרות הראשיות של מהדורות החדשות, כפי שקרה לדוגמה בזמן הלחימה במבצע "
עופרת יצוקה" בשנת 2009, או אף עם פרסום הקריקטורה על מוחמד בדנמרק בספטמבר 2005.
השאלה המתבקשת היא:
למה?
ביוני 2009 ולאחר הבחירות לנשיאות אירן, בהן נטען לתרמית ולהטיית קולות לטובת הנשיא המכהן מחמוד
אחמדינג'אד, פרצו הפגנות סוערות ואלימות, אשר אורגנו על-ידי אלפי צעירים ואשר הביאו בעקבותיהן לחשש גדול בקרב הנהגת אירן מהתקהלויות רחבות-היקף. החשש המרכזי, וצריך לומר כי גם המוצדק, של השלטון בטהרן, הוא כי כל הפגנה נגד משט זה או נגד כל עניין אחר, עלולה לגלוש מהר מאוד להפגנות נגד השלטון עצמו, ובכך להביא לערעור נוסף של אושיות השלטון באירן, אשר גם כך, נכון להרגע, יושב על כרעי תרנגולת.
אין זה סוד כי כרגע אירן נמצאת בתהליך, לפחות מבחינתה, להפיכתה למעצמה עולמית, וזאת בזכות המרוץ שהיא מנהלת אחר השגת נשק גרעיני. לאור זאת, היא צריכה או אף חייבת לרכז את מרבית כוחותיה לשמירת השקט מבית, להוריד פרופיל בזירה הבינלאומית, ולתת לעולם לעסוק בבעיות אשר על סדר העדיפות הבינלאומי ובכך לנסות להרוויח זמן נוסף בדרכה אל פצצת הגרעין הראשונה.
