לפני ימים אחדים השתתפתי בטקס פתיחת תערוכת אדםמה במתחם בניין המועצה האזורית דרום השרון.
את בחירת נושא התערוכה הסביר ד"ר מוטי דלג'ו, ראש המועצה האזורית דרום השרון: "נושא התערוכה נבחר בשל מיקומה ואופייה של מועצה האזורית הפועלת לשימור הקשר בין האדם והאדמה ובין תושבי האזור לבין השטחים החקלאיים הפתוחים והמעובדים, למען איכות החיים והדורות הבאים".
בתערוכה השתתפו כשבעים וחמישה אמנים תושבי ישובי דרום-רמת השרון, שהביעו ביצירתם את הקשר שלהם לאדמה. רב-גוניות עצומה של יוצרים מרמות שונות, שביטאו בדרכם המיוחדת את "מגוון המשמעויות שבחיבור בין האדם לאדמה, הקשרים החברתיים, האישיים והקולקטיביים הדרים בכפיפה אחת עם הקשרים הפוליטיים, ההיסטוריים, החקלאיים ועוד", כדברי איה ברנהרד רבסקי, אוצרת ויוזמת הפרויקט.
גלי קליין, מנהלת מחלקת תרבות במועצה האזורית דרום-השרון, אמרה כי "הרעיון מאחורי התערוכה הינו חיבור אומנים מישובי המועצה במטרה ליצור פרויקט אמנות המדבר על האדמה כ'קרקע' משותפת".
אני תרמתי את חלקי בשלושה שירים, אותם הצגתי בתערוכה מצולמים ומודפסים על קנווס, וגם קראתי אותם בטקס פתיחת התערוכה. שירים אלה מדברים על הקשר בין האדם לאדמה, וכדרכי, על הקשר בין האדמה כמסמלת את העולם הזה, העולם הפיזי, ובין השמים, המסמלים מציאות גבוהה ונעלה יותר.
שיריי נכתבים בהשראת ספר הזוהר, ושלושת השירים שהוצגו בתערוכה (ראה מסמך מעלה) מאפיינים את כתיבתי בכלל, שהיא כתיבה "מלמטה למעלה" - כלומר ביטוי של כמיהת נפש האדם להתעלות כלפי מעלה.
מצאתי שהכמיהה הזו מתאימה מאוד לנושא התערוכה, אדםמה,
מכיוון שאדמה מסמלת את עולם המלכות, את העולם הפיזי, ואדם מסמל את העולם הרוחני, את היכולת להתעלות מעל הטבע הפיזי שלנו.
טנדו שמים וארץ
בשיר הראשון, "טנדו שמים וארץ", מצוי המשחק המתמיד בין עולם החומר, שהאדמה מסמלת אותו, ובין עולם הרוח, שהוא השמים, אוויר הפסגות. לכן נקרא השיר "טנדו שמים וארץ". הכיוון של השיר הוא כלפי מעלה, מכיוון שנטיית הנשמה שלנו היא לשאוף תמיד כלפי מעלה, ולכן "הקרקע תחוג באויר" ובעצם תעוף למעלה, להתאחד עם יוצרה.
טנדו השמים והארץ הוא הריקוד הנצחי בין האנרגיה הנקבית של היקום, שהאדמה מסמלת אותה, ובין האנרגיה הזכרית של היקום, שהשמים מסמלים אותה. הריקוד הזה הוא המהות של שיר השירים. אנרגיות אלה קיימות תמיד ובכל מקום, ולכן אני אומרת בשיר: "טנדו שמים וארץ/ חג בתוכי / את חג האהבה הנצחי".
טיפוס כואב ואיטי
בשיר "טפוס כואב ואטי" נעשה הקשר אל עולם הדימויים והמושגים של הקבלה ברור יותר. על-פי הקבלה, העולם שבו אנו חיים, אותו מסמלת האדמה, קרוי מלכות. ומדוע מלכות? מכיוון שלכל אדם ניתנו הכלים הרוחניים והגופניים להיות המלך של חייו, אם רק ישכיל להשתמש בהם נכון.
גם כאן הכיוון של השיר הוא כלפי מעלה, כאשר האדמה, המלכות, מטפסת טיפוס כואב ואיטי כלפי מעלה. הטיפוס הזה מסמל את תהליך החיים שלנו על פני האדמה, שהוא תהליך קשה ואיטי, מלא אתגרים וכאבים. אבל האתגרים והכאבים הקשורים בטיפוס יוצרים מתוך האדמה, מתוך עולם המלכות, את הכוח להיות אדון לגורלנו, הוא הכוח הנקרא בשיר "עץ החיים".
על-פי הקבלה, תהליך ההתעלות של הנשמה כלפי מעלה קרוי "נסיעה". ולכן נאמר כאן שכאשר האדמה, או ההיבט הגשמי של האדם, נוסע כלפי מעלה, הוא מלווה במלאכים השומרים את דרכיו. המלך, שהוא הבורא, הפקיד בידינו, אלה החיים על פני האדמה, את כלי המלחמה כדי להילחם במלחמת החיים - רמחים, חרבות, אבני בליסטראות, עצים ואבנים, כולם מטאפורות לכלים הרוחניים שיש בתוכנו באופן טבעי, העוזרים לנו להתגבר על השעות הקשות בעולם הזה. והאדמה, העולם הפיזי, שומרת את כלי המלחמה הללו, כדי שיעזרו לה בשעות הפחד בלילות, כדי שיעזרו לה להפוך את הקולות שהיא שומעת לחלומות רז שיפענחו לה את הדרך ללכת בה בסמבטיון החיים. וההליכה הזו אינה רק מלמטה למעלה, כי על-פי הקבלה, "מלמטה למעלה" פירושו לעבוד באופן רוחני כדי להתחבר לאור, והעבודה הזו מתבטאת בעיקר בנתינה. אבל כאשר אנו נמצאים בנתינה לזולת, היקום נותן לנו שבעתיים, וזו הכוונה של "מלמעלה למטה". אז אנו עושים את העבודה שעבורה באנו לעולם - לתת כדי לקבל ולקבל כדי לתת, שזוהי בעצם המעגליות של החיים. ולכן כאשר האדמה, העולם הפיזי, או כולנו כבני אנוש, עושים את העבודה הרוחנית שלנו, הרי אנו הופכים לשליחי אהבה ביקום.
אדמת החיים
השיר השלישי "אדמת החיים" מבוסס כולו על דימויים משיר השירים. השיר הגיע מלילות רבים ללא שינה, שבהם התעמקתי בקריאה בספר הזוהר הקדוש, המפרה את כתיבתי וגורם לי השראה עליונה. הדוברת בשיר פונה אל האדמה, לה היא קוראת "אחותי", ומבקשת ממנה שתפתח בפניה את שערי תבונתה, כדי שהיא, הדוברת, תוכל ללכת בדרכי אבות האומה, ולבקש את דודה, כלומר את האור הגנוז, כפי שהם עשו והצליחו. האור הזה, כשהוא שורה עלינו, הוא מתפשט בתוכנו, אור של אהבה, רפואה ורחמים, ולכן הדימוי "ישקני מנשיקות פיהו".
הדוברת פונה אל האבות ומבקשת מהם שיפתחו לה "שערי צדק, אבוא בם, אודה יה". היא תודה לבורא, מכיוון שלא המתים יהללו יה, אלא רק החיים, והיא רוצה למצוא את עצמה בין החיים.
וסיום השיר הוא הזיווג בין הדוברת ובין הבורא, בין עולם החומר ועולם הרוח, שיגרום לטל החיים לזרום אל עולם החומר, שהוא "חקל תפוחין", וימלא אותו באהבה וברחמים, המתבטאים בי"ג מידות הרחמים. אלה הן 13 מידות הרחמים של הבורא המופיעות בתפילה מיוחדת: "ה', אל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע, וחטאה ונקה".
בנוסף, הערך המספרי של המילה "אהבה" הוא 13, שהוא גם הערך המספרי של המילה "אחד", ולכן מסתיים השיר עם הכמיהה אל י"ג מידות הרחמים - הכמיהה אל האהבה ללא תנאי, שהופכת את כל בני האדם ליישות אחת.
