ומן הפרט אל הכלל. מלחמת הקוממיות הייתה מלחמה של שחרור הארץ מן הפולש הערבי, שנתמך על-ידי פלישה צבאית של מדינות ערב, מדינות האיסלאם, והמעצמה האזורית בריטניה. כאשר החרב הייתה מונחת על הצוואר, כאשר כוונות האויב היו ברורות ומוצהרות, וכל כוונותיו יצאו מן הכוח אל הפועל השליך הלוחם העברי את חרצובותיו והאויב ניגף. אבל לא עד הסוף. במלחמת 19 שנה למדינה שוב עמדה ישראל, או יותר נכון תל אביב, תחת איום מוצהר של השמדה. הלוחם העברי שוב ניתק את מוסרותיו והאויב ניגף, אך לא גורש. לעומת זאת במלחמות אחריה לא היה איום קיומי, ולכן האויב לא ניגף אלא זמנית הורתע לאחור.
בשיקול קר וחד של מאה שנות היסטוריה, נראה כי מדינת שישראל מוכנה להפקיר את ירושלים במשך 19 שנה, וגם היום רבים מוכנים לשוב לאותו מצב כדי לשמר את תל אביב. רק איום קיומי על מדינת ישראל, דהיינו על מדינת תל אביב, יכול לשחרר את המוסרות שהטילה המדינה על עצמה, ולהשלים את המלאכה. על-פי אותו שיקול, אין טעם בדחיית הקץ באמצעים מלאכותיים, שאחד מהם הוא הסגר על מימי עזה.
הנימוק שנותנים מנהיגי ישראל לסגר הימי הוא שאם ייפתח הסגר, יזרים העולם המוסלמי לעזה את כל הטילים הדרושים לפגוע בבטן הרכה של ישראל, דהיינו, אזור תל אביב רבתי. על ההזרמה הבלתי מופרעת של טילים לחיזבאללה למרות הסגר הימי - אין תשובה. על הטילים המוזרמים לרצועה דרך המנהרות, טילים שכבר גרדו את גדרה-חדרה הרי שחוץ מאיומי סרק - אין לישראל תשובה. וגם על אלפי הטילים הבליסטיים של אירן וסוריה אין תשובה. ואל תאמרו "כיפת ברזל", כי היא טיפה בים. אם כך, מה הטעם בחסימת הים מסביב לעזה? זוהי רק דחיית הקץ, לאמור, אם נדחה את בוא הטילים שיפגעו בתל אביב אולי יהוא השלום, והטילים יחלידו על כניהם, כמאמר בוגי יעלון. נשמע כטיעון אימפוטנטי? בדיוק כמו הורדת עשרה חיילים באמצעות חבל אל המקלות, הסכינים והגרזנים של הג'יהאד.
היות שאין לנו דרך אמיתית לחסום את רצונו של הג'יהאד להשמיד את מדינת היהודים, אין טעם בהטלת הסגר הימי. אין טעם להתאנף בתקשורת העולמית והישראלית, שאינה מוכנה לקבל את צדקתו של יהודי, כל עוד הוא חי. יש לפתוח את הסגר הימי כמו גם את הגבול בין עזה למצרים. תל אביב, כמו לוחמי השייטת, תשליך את חרצובותיה ומוסרותיה המוסריים רק כאשר החרב תהיה על צווארה וההרס יבוא אליה ממש. רק אז יסיימו יורשי בן-גוריון את המלאכה שהוא השאיר לדורות הבאים אחריו. רק אז תיהפך רצועת עזה למשפך המשיב את הפולש הערבי אל העולם הערבי, שהוא אחרי ככלות הכל גדול פי אלף ממדינת ישראל. כדברי בני מוריס: "חברה שקמה עליך להורגך מכריחה אותך להחריב אותה. כאשר הברירה היא בין להחריב לבין להיחרב מוטב להחריב".
יש מי שיאמר כי שיקול כזה הוא ערל-לב, שאינו תקין פוליטית, שאיננו עולה בקנה אחד עם התקן הבינלאומי. ובכן, באותו יום שבו נהרגו תשעה לוחמי ג'יהאד על סיפון המרמרה, נהרגו גם תשעה חיילים טורקים בהתקפת טילים של הכורדים על איסקנדרון, או אנטיוכיה בשמה המוכר לנו, וזאת כתגובה על הפצצה חסרת רחמים של חיל האוויר הטורקי על מעוזי הכורדים בהרי עירק. איש לא שמע, מועצת הביטחון לא התכנסה, חירותם של הכורדים לא אוזכרה. בזמן כלשהו, כאשר מתקפת הטילים על מרכז הארץ תגיע לשיאה, רק אז יופלו המאזניים של המידתיות החד-צדדית לטובת השבת השקט והביטחון ליהודים באופן שאינו תקין פוליטית. פתחו את הסגר.
