שר הכלכלה הפלשתיני, ד"ר חסן אבו-ליבדה, השתתף בשבוע שעבר בכינוס שארגן מרכז פרס לשלום בשיתוף עם קרן פרידריך אברט ואוניברסיטת תל אביב, שאירחה את הכנס. הנושא היה סופר-אקטואלי: החרם הפלשתיני על מוצרים ישראלים שיוצרו בהתנחלויות. החרם הסעיר לא מעט ישראלים, שצפו במהלך המתוקשר של ראש הממשלה הפלשתיני שורף מוצרים ישראלים.
"החרם", אמר אבו-ליבדה, "הוא לא נגד הכלכלה הישראלית אלא נגד ההתנחלויות. מוצרי ההתנחלויות מבוססים על גזל המשאבים הפלשתינים, הקרקעות והמים שלנו. אנחנו מתחרים עם אנשי עסקים מההתנחלויות, וזו תחרות בלתי הוגנת שהורסת את הכלכלה הפלשתינית. אנחנו בעד שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. אם מפעלי ההתנחלויות יעברו לשטח ישראל, מוצריהם יתקבלו בשווקים הפלשתינים".
העניין הוא שמלבד החרם על מוצרי ההתנחלויות, ראש הממשלה ברש"פ סלאם פיאד מנהל גם חרם מתוחכם מאוד נגד הליכוד. אומנם יש ממשלה בישראל, ויש גם שר לשיתוף פעולה אזורי, אבל איתו מעדיפים הפלשתינים לתקשר דרך שליח הקוורטט
טוני בלייר או דרך השליח מיטשל. מבחינתם, הפלשתינים צודקים. למה להיפגש אם יעיל יותר לייצר לחץ על ממשלת ישראל באמצעות מתווכים.
"מה פתאום, זה ממש לא נכון", מגיב רון פונדק, מנכ"ל מרכז פרס לשלום. לפני שנה הזמנו את
סילבן שלום לכנס. פונדק צודק. רק מה - הפלשתינים לא באו. השנה הבינו בצד הישראלי את הרמז והזמינו את ברוורמן. התופעה הזאת חוזרת על עצמה. גם בסעודת הגאלה השנתית של לשכת המסחר ישראל-פלשתין שהתקיימה השבוע חזר הסיפור על עצמו. כדי לא להסתכן בחרם פלשתיני על הליכוד הזמינה המארחת, קרן פורטלנד, את איש מפלגת העבודה, השר לענייני מיעוטים
אבישי ברוורמן.
פרופ' ברוורמן הוא כלכלן בינלאומי מבריק, אולם לעובדה זו אין שום קשר לכך שהוא תחליף נוח לשרי הליכוד המוקצים מבחינת הפלשתינים. גם לקרן פורטלנד, שמעורבת בסדרה ארוכה של פרויקטים פלשתינים כולל העיר החדשה רוואבי, נוח מאוד עם מראית העין הזאת. השאלה היא אם נכון לשתף פעולה עם החרם.
ברוורמן כנראה מעדיף להתעלם מהיותו סוג של תחליף. כליא ברק. "תשמע", ענה לאבו-ליבדה, "החרם שאתם מטילים על מוצרים מההתנחלויות סותר את כללי הסחר הבינלאומי. אני לא מבין כיצד הפלשתינים שרוצים להתקבל לארגון הסחר הבינלאומי, ה-WTO, ומבקשים את תמיכת ישראל במהלך, נוקטים בו-זמנית חרם כלפי מוצרי ההתנחלויות. זה לא הולך יחד. יש לי חשש כבד שיוזמי החרם יאבדו שליטה וייווצר חרם כולל על מוצרים ישראלים, כולל קריאה לאזרחי ישראל הערבים לתמוך בו".
האמת היא שמי שיסבול מהחרם הוא לא מדינת ישראל. החרם הפלשתיני זניח. התעשיינים בהתנחלויות יגישו לממשלה בקשה להגדלת מכסת העובדים הזרים ובזה פחות או יותר ייגמר הסיפור. השאלה האנושית והמוסרית שעולה היא מה יעלה בגורלם של אלפי הפועלים הפלשתינים שעובדים בהתנחלויות ועומדים לאבד את מקור פרנסתם בעקבות החרם.
"אנחנו מתנגדים לכל צורה של חרם", אמרה אביטל שפירא, אחראית קשרי חוץ בהסתדרות, שישבה לצדו של שר הכלכלה הפלשתיני. "22 אלף עובדים הולכים להיות מפוטרים בהתנחלויות, וההסתדרות תגן עליהם ללא קשר לטריטוריה שבה הם עובדים. הפלשתיני העובד בהתנחלויות עושה זאת לא כדי לבנות את ההתנחלויות אלא כדי לפרנס את משפחתו. כל עוד אין פתרון מדיני יש לנו חובה מוסרית להגן על העובדים".
לשר הפלשתיני יש פתרון - שממשלת ישראל תדאג להם. "יש לנו כוח אדם מיומן", אמר אבו-ליבדה. "150 אלף פלשתינים כבר עבדו בעבר במשק הישראלי בבנייה, בשירותים ובתעשיה. לא יהיה קשה למצוא לאותם 22 אלף עובדים בהתנחלויות עבודה חלופית בישראל".
אם אתם שואלים את עצמכם אם מישהו אמר משהו לאבו-ליבדה בתגובה - התשובה היא נאדה, כלום, גורנישט. בסוף כולם לחצו ידיים בצורה מאוד תרבותית, ונפרדו לשלום. כלומר, עד לגאלה דינר של יום חמישי.
היחיד שאמר את האמת בחגיגת הצביעות הכלכלית הזאת היה יו"ר התאחדות התעשיינים הפלשתינית, מהדי אל-מסרי, שישב לצדו של אבו-ליבדה.
תגיד, שאלתי אותו בתום הכנס, זה נכון שאתם מחרימים את הליכוד?
"תראי", השיב אל-מסרי, ג'נטלמן בעל גינונים, "אני בעצמי, לא אכפת לי להיפגש ברמה העסקית עם כל אחד. אבל, יעני, אני לא עושה מה שאצלנו הממשלה לא רוצה".
אז אתם מחרימים את סילבן?
אל-מסרי משך באי נוחות בכתפיו.
כן או לא?
"בינינו", ענה אל-מסרי, "כן. אבל אנחנו כאילו לא".
