היישוב "וואחת אל סלאם" (הוא נווה שלום) הוקם בשנת 1969 בידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר, יהודי מומר, יליד מצרים, מתוך אמונתו כי "האהבה תנצח את האיבה", לאמור, הלה שאף ליצור ההוכחה כי דו-קיום ערבי-יהודי הינו אפשרי והמודל לכך יגולם ביישוב "נווה שלום" הממוקם ליד לטרון בשטח ישראל והכולל כ-50 משפחות של יהודים וערבים אזרחי ישראל.
אנו נדרשים לסיפור של נווה שלום, אשר הפך ל'נווה האיבה', משום שהינו ההוכחה הנחרצת לכך כי חיים משותפים של יהודים עם ערבים אינם מחזיקים מים, אינם עומדים בצוקי העיתים. לא משום שיהודים אינם יכולים לחיות עם ערבים, אלא משום שערבים אינם יכולים לחיות עם יהודים בשכנות טובה ולאורך זמן.
עקב ארועי המשט הטורקי לעזה נוצר נתק של איבה בין תושבי הכפר הערביים (המהווים רוב בכפר) לתושביו היהודיים. באורח חד-צדדי ובהתעלמות בוטה משכניהם/שותפיהם לדו-קיום, תושבי הכפר היהודיים, תלו ערבים תושבי נווה שלום שלט בכניסה לכפר, עליו נכתב בערבית, באנגלית ובעברית:
"תושבי 'וואחת אל סלאם' / 'נווה שלום' מוחים על רצח פעילי 'משט החירות' וקוראים להפסקת המצור על עזה". מחאות היהודים תושבי הכפר ליושב-ראש הוועד מר איאס שביטה, בבקשה להסיר את השלט או לפחות לשנות את תוכנו (את הביטוי "רצח"), אשר אינו מוסכם עליהם כתושבי הכפר, נענתה בשלילה.
לאור זאת, תגובת תושבי הכפר היהודיים הייתה בתליית שלט משלהם האומר:
"אנו, תושבים בנווה שלום, מוחים נגד תליית שלטים בישראל המביעים עמדה חד-צדדית. אנו מוחים על פגיעה של קיצונים ממשט 'השלום' בחיילי צה"ל וקוראים לשחרורו המיידי של גלעד שליט".
בתגובה, השחיתו התושבים הערבים את שלט היהודים ושיגרו איומים מפורשים לעבר היהודים המוחים כי יסלקום (יבעטום - לשון האיום) מהכפר.
השפעת האיסלאם הקיצוני
מכיוון שהוכח בעשרות מחקרים גנטיים והאחרון שבהם אך מהשבוע החולף, כי היהודים מוצאם מהלבנט והינם קרובים גנטית לערבים (95% מאיתנו - כן, כדי כך), יותר מאשר לתושבי ארצות מוצאנו, הרי שלהלכה אמורים היינו להיות רצחנים כבני הדודים שלנו - ולא היא - מכיוון שהיהודים הינם סובלניים כלפי האחר יחסית לערבים.
מכאן שעלינו להגיע למסקנה ההגיונית כי לא המוצא הגנטי הוא העושה את ההבדל במדד הסובלנות בין יהודים לערבים, אלא ההשפעה הסביבתית היא הדומיננטית. מכאן, המסקנה המתבקשת היא כי הבדלי הדת הם המביאים להבדלי חינוך ותרבות הנובעים רובם ככולם מהאיסלאם הפנאטי בהשוואה לדת היהודית, דהיינו - "הסביבה" הדתית השונה היא היוצרת את הסובלנות היהודית ואת חוסר הסובלנות הדתית הערבית. עובדה זו נראית כסבירה ביותר גם אם "נאורינו", "יפי נפשנו", חיים בהכחשה באשר לכך.
אישוש נסיבתי נוסף לתזה המובעת לעיל הינם אותם הערבים בני הדת הנוצרית, אשר ככלל אינם חולקים את אותה הרצחנות החייתית של בני הדת האיסלאמיסטית וקרובים יותר בגישתם לבני דתות אחרות, למעט האיסלאם.
כמובן, יהיו יפי נפש בינינו, אלו ה"תקינים פוליטית", שיקפצו מיד להוכיח באותות ובמופתים כי גם בין היהודים קיימים קיצונים השטופים בחוסר סובלנות כלפי הערבים. אכן כן, ישנם כאלו - אך סטטיסטית, ככלל, ובאם נבדל את הקצוות הקיצונים האנרכיסטים ממשוואת הסובלנות היהודית, הרי שהגוש הסובלני היהודי כלפי האחר הינו מכריע בגודלו היחסי לעומת קומץ הסובלנים הערבים שהינו בטל ב"שש-מאות" בהשוואה לסובלנות היהודית את אחר.
הן ההיסטוריה והן ההווה מורים כי בכל אתר בו מגיעים הערבים-האיסלאמים למאסה קריטית הגורמת להם להאמין כי הכוח בידיהם, הרי הם משתלטים על שכניהם והופכים אותם לווסאלים (דאהימי), אפילו שהאחרים קיבלום בסבר פנים יפות כאורחים וכשווי זכויות ביניהם. במקרים יותר קיצוניים, האחרים נרצחים ונטבחים על-ידי האיסלאמיסטים. ניכר כי בניגוד לבני כל הדתות האחרות בעולמנו, אין בידי האיסלאמיסטים המסוגלות המנטלית להשתלב, להיטמע בקרב אוכלוסיות אחרות וכל מטרתם בתנאים אלו היא לצבור כוח, להמתין לשעת הכושר ואזי לקום ו"לטרוף" את מארחיהם.
יהודי וערבי - שמן ומים
יהיו שיטענו כי מדגם נווה שלום אינו רחב מספיק על-מנת להסיק מסקנות מהארוע שם. מאידך-גיסא, די להבחין בתרחיש הקבוע בהתנהלות האיסלאמיסטים בארצות אירופה וצפון אמריקה, יחד עם חוסר הסובלנות, התיעוב והרצחנות כלפי בני דתות אחרות בארצות האיסלאם עצמן, אשר גם הוא מעיד על תקפות הנאמר. השאיפה שאינה ניתנת לכיבוש, המועצמת יומם ולילה על-ידי הסתת אימאמים במסגדים בכל רחבי העולם, מביאה איסלאמים שלווים-לכאורה וכלפי חוץ בלבד, לכדי פנאטיות רצחנית, המסירה באחת את המסווה המטעה, הרוגע לכאורה, הגורמת להם לקום על שכניהם ובשם "אללה", בשם תרבות ה"מגיע לי" ובשם שבעים ושתיים בתולותיהם, להתנכל להם ואף לשחטם עד חורמה.
למה הדבר דומה? לדחפיה שאינן ברי כיבוש של חיית הטרף אשר לאחר שנים של "שכנות" טובה עם מטיביה האנושיים, לא תיכנע לדחפיה החייתיים ותתנפל לפתע על היד המאכילה אותה לטרפה.
מזה כ-40 שנים שמאות, אפשר אלפי סדנאות של 'שלום וסובלנות' נערכות בנווה שלום, החינוך שם הינו משותף לילדי יהודים וערבים כאחת ובאורח שוויוני וכולל מוטיבים מרכזיים משתי הדתות הקוראים לסובלנות הדדית. ובכל זאת, כאילו שהשד האיסלאמיסטי הכלוא בבקבוק השתחרר לפתע. כך גם הרגשות הלאומניים האיסלאמיסטים מתפרצים ונראים כאלו שאינם ברי כיבוש.
לכן, המסקנה המתבקשת, עצובה ומדכאת ככל שתהיה, היא כי איננו יכולים לחיות יחד עם הערבים בני דת האיסלאם, כמונו כשמן ומים. הערבים האיסלאמיסטים במתכונת התנהלותם הנוכחית אינם למעשה ברי שכנות טובה עם כל עם אחר בעולמנו, באשר במוקדם או במאוחר יקומו וישמידו את האחרים.
ומכאן, עלינו להיפרד מהערבים האיסלאמיסטים, לא לחיות ביניהם ולא לאפשר להם לחיות בינינו. הם בתחומם, יהיה זה באשר יהיה, יילכו להם לשלום באשר יילכו ואנו בתחומנו, בארצנו שלנו ושלנו בלבד. אין המדובר כאן ב"גזענות", אין המדובר ב"יופי נפש מזויף", אין המדובר כאן ב"אפרטהייד" ולא ב"שנאת ערבים" - המדובר הוא ביצר הישרדות קמאי. חבל כי אלו המסקנות הנובעות מהעובדות הטופחות על פנינו, הלוואי שהיו אלו שונות בתכלית, אך בכך שנטמון ראשינו בחול ונתעלם מהעתיד לבוא, נביא כליה על ראשנו.
הכרת הבעיה והפנמתה, הינה הצעד המשמעותי הראשון בדרך לפתרון. ו"סליחה" שעמד בנו העוז שלא להיות "תקינים פוליטית".
