מיד עם פרסום הדוח של ועדת החקירה הממלכתית בנושא "טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון" - או בקיצור נמרץ 'טיפולן בגירוש ובחורבן', מיהרתי לנבור ולפשפש בקרביו של הדוח במטרה למצוא משפט אחד ויחיד שידעתי גם ידעתי שהוא קיים, שהוא מוכרח להיות, ושחברי הוועדה בראשות כב' השופט
אליהו מצא לא יוותרו עליו. המלאכה הייתה קלה להפליא, לא הספקתי להוגיע את עצמי וכבר בעמוד 22 מצאתי את משפט המחץ שייזכר לדיראון עולם:
"חשוב להקדים ולהדגיש כי הוועדה לא הוסמכה לחקור בשאלת צדקתה של תוכנית ההינתקות בכללותה".
המשפט הזה הוא המשפט הכי חשוב בכל הדוח, והשאלה 'מדוע?' תעלה ותשוב ותעלה לעולם ועֵד מכל הטקסט הכתוב בדוח. מה בעצם אומר המשפט הזה אם לא 'אנחנו דנים בדבר כלשהו מבלי לחקור את צדקתו!'. מדוע ראו חברי הוועדה לכלול את המשפט הזה? הרי ישנם נושאים רבים אחרים שאינם כלולים במסגרת סמכויותיה של הוועדה שלא הוזכרו ולא נצרכו לאיזכור. הווה אומר, לוּ היו מסמיכים אותנו לחקור בשאלת צדקתה של תוכנית ההינתקות בכללותה, היינו דנים בכובד ראש וקובעים אם היה כאן צדק אם לאו. משלא הוסמכנו לחקור, הרי אנו פטורים מלקבוע.
בכך, בעצם האיזכור, מקבלת השאלה תוקף ומשמעות של שאלה פתוחה המחייבת תשובה של מאן דהו מוסמך ביום מן הימים. השאלה לא נמחקה והוועדה לא התעלמה ממנה, אלא שאם רוצים תשובה עליה חייבים למנות בר-סמכא שיקבע - היה צדק או אי-צדק? מהלך נבון או עוול משווע? בשביל להבין עד כמה חשוב והכרחי לקבוע את צדקתה או כסילותה של תוכנית ההינתקות, די אם אצטט את המשפטים הראשונים בדוח ועדת החקירה:
- "בחודש אוגוסט 2005 פינתה ממשלת ישראל, במהלך כואב וטראומתי, 1,940 משפחות של אזרחים ישראלים, כ-9,000 נפש, מ-22 יישובים בחבל עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. המפונים - גברים, נשים, ילדים וקשישים - גרו ביישובים שפונו במשך שנים רבות, חלקם כשלושה עשורים. הם נקרעו מביתם וממרכז עולמם. לרבים מהם גרם הפינוי טראומה נפשית עמוקה. עבור חלקם נלווה לשבר הנפשי גם שבר דתי, משפחתי, כלכלי ואידאולוגי קשה".
השאלה הזועקת מתוך התיאור הזה היא "למה???" זוהי זעקה גדולה ומרה ששוועתה עולה השמיימה, והיא עולה בחשיבותה על כל השאלות האחרות הנובעות מן הגירוש והחורבן הנוראיים שעברו האנשים היקרים האלה. את התשובה תובעים גם כל אזרחי המדינה שישבו מוכי הלם ודומעים נוכח מעשה הנבלה הזה שנעשה בחסות החוק. מדוע, למען השם? או למה לכל השדים והרוחות ולעזאזל??? איך הגענו לשפל הזה? לאן נעלם השכל? גם אם יעניקו מיליארד דולרים לכל מגורש ומגורשת, השאלה הזאת רק תעלה ותפרח, והתשובה תיתבע ותידרֵש והיא גם תינתן בבוא היום. בהכרח ובלית ברירה.
ומדוע חיפשתי את אותו משפט על אודות הצדק? איך ידעתי על קיומו? פשוט מאוד, בפסק הדין שניתן בבג"צ 1661/05 (אחד-עשר שופטות ושופטים בראשות נשיא בית המשפט העליון
אהרן ברק, כתוארו אז) - המועצה האזורית חוף עזה ואח' נגד כנסת ישראל ואח' - נכתב משפט דומה מאוד: "אמת, איננו מכריעים בתבונתה של החלטת הניתוק".
משמעות המשפט הזה זהה לחלוטין עם המשפט: "אמת, איננו מכריעים באיוולתה של החלטת הניתוק". זה ממש אותו הדבר. מי שלא מכריע בתבונתה של החלטה, אינו מכריע גם בטיפשותה. קשה לי עם זה שבית הדין הגבוה לצדק, כמו גם ועדת החקירה הממלכתית, אינם נדרשים לתבונתה או לצדקתה של החלטה שבה הם כן נדרשים להכריע.
ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם?
