עם ישראל כבר עומד לפני הכניסה לארץ המובטחת. אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, הוא סוף-סוף מגיע אל שערי ארץ ישראל. עוד צעד קטן והוא כבר שם, אלא שאז מתחילות הצרות. מסתבר שיחסי החוץ שלנו כבר אז היו קטסטרופה אחת גדולה.
גישושים מדיניים אצל השכנים ושיחות קרבה עם עמי האזור, לא עולים יפה.
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ". בני הדודים מקבלים את הבקשה בקרירות, שהופכת מהר מאוד לעוינות ולתוקפנות.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ... וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו".
כעבור כמה שבועות, נפטר מספר 2 בהנהגה.
"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר... וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר... וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". אחרי למעלה מארבעים שנות פעילות, אבד מנהיג שאין לו תחליף. הדבק החברתי של כל שכבות העם התחיל להתפורר.
האויב שהבחין במצב השברירי של עם ישראל, החליט לתקוף דווקא באותו הזמן. הוא תפס את האירועים האחרונים כחולשת רוח של עם ישראל. הבלבול הלאומי, המבוכה וחוסר השליטה על העם גרמו לו לא התרשם מהעוצמה של עם ישראל. ההרתעה הישראלית הייתה "על הקרשים". ואכן האויב זכה בהישגים צבאיים במלחמתו.
"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי".
אבל העם התאושש. מה גרם לשינוי? התפיסה שאיננו עוד עבדים, איננו עוד גלותיים, איננו עוד מדינת חסות או אסקופה נדרסת של הגויים. ההכרה כי גורלנו תלוי בידינו, ואל לנו לסמוך על עזרה מבחוץ היא שהביאה את המפנה. אנו לא צריכים יותר לסמוך על כך שמישהו יעשה לנו או ידאג לנו. אנו צריכים לעשות הכל בעצמנו.
לאיש הקטן נמאס מהרפיון. הרוח שעברה בציבור הפיחה בו כוחות חדשים שעד היום לא היה מודע אליהם. העם הבין שהוא יצטרך להשיב מלחמה, אך בסיוע של הקב"ה. יש כאן מפנה בתודעה הלאומית הישראלית. אם עד עכשיו האפשרויות היו
"יי יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", או לברוח
"נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", הרי מעתה הכיוון הוא: אנו מתכוונים להילחם. יהיה קשה, נצטרך עזרה מלמעלה, אבל אנו רוצים לפעול. אנו מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו במלחמה, אותה ננהל בכוחות עצמנו.
"וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם". לא הייתה כאן השפעה של ההנהגה, אלא התעוררות ספונטנית של העם.
ואכן קרה המפנה. מקרבות הבלימה עברו להתקפה והצליחו למגר את האויב.
"וַיִּשְׁמַע יי בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה". את הכיוון החיובי ניתן היה לראות גם בהמשך. העימות הבא היה מול צבא חזק ומבוצר. המלחמה אומנם נפתחה במגעים דיפלומטיים, נשלחו איגרות הקוראות למנוע את הקרבות ולפתור את המלחמה בדרכי שלום, אך מרגע שהובררו הכוונות האמיתיות של האויב, העם כבר היה בשל למלחמה. על-אף יחסי הכוחות שהיו נראים לטובת האויב, ההישגים היו מרשימים, ניצחון קולוסאלי בכל החזיתות. השמדה מוחלטת של האויב וכיבוש כל הטריטוריות שלו.
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן".
החוסן הלאומי לא תלוי רק במנהיגים, אלא גם ובעיקר בעם. שיחות סלון, מאמרים בעיתונות, הפגנות המונים והפגנות ספונטניות בצמתים, החדרת מסרים חיוביים לדעת הקהל - כל אלו משפיעים על מקבלי ההחלטות. אם העם יפגין חוזק ועמידה על עקרונותיו, הרי שרוח זו תשפיע על המנהיגים לשמור על שלנו ולא לוותר לאויבים. רוח נכאים ודלדול, ובעיקר פירוד, יגרמו לוויתורים מסוכנים אשר יביאו לכישלונות גדולים יותר.
מפרשת חוקת אנו נדרשים ללמוד כיצד מתוך העם יש להחזיר למעמדה הנכון את רוח ישראל, לבנות מחדש את החוסן הלאומי, לעמוד מול הקשיים ולהתגבר עליהם.
