מרים כדירקטור בכיר בתאגיד המים המדברי

פרשת השבוע, פרשת "חוקת", תיקרא כ"פרשה נפרדת" ברוב בתי הכנסת, בישראל ובתפוצות (מלבד יהודי תימן נוסח "בלדי" שיקראו את "חוקת - בלק" כ"פרשיות מחוברות" ואת "מטות מסעי" בהמשך כ"פרשיות פרודות". ואכמ"ל). הפרשה מכילה 87 פסוקים (וסימנך: "מיוסדים על אדני פז") הכוללים שלוש מצוות עשה ומגוון נושאים וסיפורים מקראיים שחלקם משמחים, כמו למשל: נצחונו של עם ישראל נגד סיחון מלך האמורי, עוג מלך הבשן ואחרים וחלקם עצובים, כמו למשל: סיפור מי מריבה, נשיכתם של "הנחשים השרפים" ובעיקר, מותם של מרים ואהרון, מן "הפרנסים הדגולים שקמו אי לישראל" [מדרש גם]. מותם גרם במישרין להסתלקות באר המים ולהסתלקותו של הענן שהגן וסוכך על העם ויפה היא קביעתם של חז"ל [תענית ט' ע"א]: "באר המים בזכות מרים ובשעה שמתה נסתלקה הבאר" או [ספרי לפרשת נצבים ש"ה]: "בשנה אחת ובירח אחד נסתלקו שלושה צדיקים, משה אהרון ומרים [ועל כן] נתבטלו שלוש המתנות הטובות שניתנו על ידם (=בזכותם): המן בזכות משה. עמוד הענן בזכות אהרון. הבאר בזכות מרים". קביעתם של חכמינו התבססה על "סמיכות פרשיות" שנאמרו מפורשות בתורתנו: בקשר למרים נאמר [במדבר כ', א'-ב']: "וישב העם בקדש. ותמת שם מרים ותקבר שם: ולא היה מים לעידה" ובקשר לאהרון נאמר [במדבר כ', כ"ב-פרק כ"א, א']: "ויבואו בני ישראל הר ההר: וימת אהרון שם בראש ההר...: וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב... וילחם עם ישראל וישב (=וישבה) ממנו, שבי". על-פי הכתוב ופרשנות חז"ל, למדים אנו שמיתות מרים ואהרון גרמו לזעזוע עמוק בעם ישראל משום שהסתלקות הבאר גררה בעקבותיה חוסר מים, צמא גדול לכל העדה, אנשים, נשים וטף. דבר שהביא לידי טרוניות ותלונות קשות כלפי משה, אהרון והקב"ה, והסתלקותו של הענן גררה בעקבותיה את הגעתו של הכנעני ומלכם מן הנגב אל המדבר כדי להילחם בעם ישראל ואף לשבות מהם "שבי", כלומר: "שפחה אחת בלבד" [רש"י על אתר וילקוט שמעוני לפרשת חוקת, כ"א] או "לשבות מהם שביה רבה" [העמק דבר על אתר בשם תרגום יונתן]. דבר שהביא לידי ביזוי והשפלת העם, ובעיקר צער ועוגמת נפש במציאות שממילא הייתה כבר עגומה, דואבת וכואבת. על דמותם המיוחדת של מרים ואהרון כבר נכתבו פסוקים רבים והררי מדרשים/מימרות חז"ל המספקים חומר למכביר. בגין גזירת אורך ועורך לא נוכל להרחיב ולפרט. ממקורות אלו ואחרים ניבטות ומזדקרות, יחד וכל אחת לחוד, שתי דמויות קדושות, טהורות, מיוחדות ומלאות יופי והוד קדומים שפעלו ללא לאות למען עם ישראל ורווחתו הפיזית והרוחנית. מרים ואהרון הצטיינו במסירות נפש, בנתינה עצומה ובעיקר לימדו את דורם, כמו גם את הדורות הבאים, מהי משמעותו האמיתית של מוטיב האחדות וחשיבותו בעם ולעם ישראל, קרי: אהבת ישראל אמיתית. למותר לציין, שדווקא בימים טרופים וקשים אלה, שבהם מבקשי נפשנו ורעתנו מרימים ראש וחלקם אף מצהירים גלויות, בעזות מצח וללא בושת פנים, על רצונם להשמידנו ולהעבירנו מן העולם - אנו נדרשים לעשות כל שלאל ידינו "לפשפש ולתקן מעשינו" ולהעצים את מכלול המידות הטובות ובעיקר מידות של פרגון, אחדות ואהבת ישראל, "אהבת חינם" שתשמש כאנטיתזה ל"שנאת החינם" אשר הובילה את העם היהודי למצב של חורבן ושואה קשים מנשוא וממספר. הבה נישא תפילה לבורא עולם שיעזרנו להגיע למציאות אוטופית כזו ונזכה עוד בימינו לראות נחמה, ששון ושלום בארצנו ובכל אתר; והסיפור הקצר על שני ילדי ישראל מקסימים וטהורים שיובא להלן, מי ייתן שייקרא, יילמד, יופנם וישפיע על רבים מאיתנו לשפר ולהשתפר בדרכים נאותות ובדפוסי התנהגות נאותים בכל הנוגע לאהבת ישראל אמיתית בבחינת: "ומתלמידיי יותר מכולם" [תענית דף ז' ע"א ומכות דף י' ע"א]: באחד מתלמודי התורה בארץ התקיים "יריד פורים" שכלל משחקים, מתנפחים, כרטיסי הגרלה ועוד. הפרס הגדול היה קורקינט (תוצרת Razor) ששוויו 350 שקלים. רגע הסיום הגיע ועיני הילדים היו נשואות אל מנהל התלמוד תורה. הכל היו במתח וחיכו להוצאת פתק ההגרלה עבור הפרס הגדול. וגם אומנה, הפתק נשלף ונשימתם/נשמתם של הילדים כמעט נעתקה ממקומה כששמו של התלמיד משה ס. הוכרז בקול. המבטים הופנו אליו ברגע. מנהל התלמוד תורה נשמע קורא למשה מספר פעמים. בתחילה, משה היה מופתע לחלוטין ולאחר שהתעשת המשיך לשבת במקומו. מנהל התלמוד תורה ירד אליו כשהוא ממלמל: "אולי מתבייש הוא". אולם, משה בשלו. הוא מסרב לעלות וטוען: "הפרס אינו מגיע לי! לא אני קניתי את הכרטיס. הפרס מגיע לשימי ה., חברי הטוב. הוא קנה את הכרטיס ורשם את שמי עליו". המנהל המופתע פנה אל שימי וביקש להבין את פשר הדבר. שימי השיב: "אכן, אני קניתי את הכרטיס. כסף לקנות כרטיס הגרלה לא היה לי בגלל המצב הכלכלי וחברי הטוב משה נתן לי את הכסף. על כן, ראיתי לנכון לרשום את שמו על כרטיס ההגרלה. אשר על כן, 'מן הדין' משה זכאי לקבל את הפרס ולא אני". משה, מן העבר השני ממשיך לטעון: "לא. כי נתתי לשימי את הכסף במתנה מוחלטת ומחלתי על קבלת הכסף. אשר על כן, שימי זכאי 'מן הדין' לקבל את הפרס". מנהל התלמוד תורה עמד די נבוך ואובד עצות. המנהל התקשה להחליט למי לתת את הפרס היות שכל ילד מתעקש שחברו הוא הזכאי היחידי לקבל. מספר דקות עברו והמתח בשיאו. לפתע, מנהל התלמוד תורה ביקש שקט מכל הנוכחים וסיפר את הסיפור הידוע על אותם שני יהודים, שהיו חברים בלב ובנפש, אשר התווכחו ביניהם על צווארו של מי יכרוך התליין את חבל התלייה, כי כל אחד מהם נשבע לחברו כי "הוא ערב לחייו". כשראה זאת המלך, ביקש מהתליין להניח להם והוסיף ואמר: "פוטר אני את שניכם ממיתה ובלבד שתכניסו אותי כחבר שלישי בתוך חברותכם". מייד בתום הסיפור, המנהל הוציא מכיסו 350 שקלים ואמר לשני התלמידים "קבל עם ועולם": "הרשוני לנהוג באותו הפתרון שהמלך החכם מצא. הא לכם הכסף וקנו עוד קורקינט ובלבד שתכניסוני כחבר שלישי בתוך חברותכם", שכן הם דברי המדרש: "אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, אין אני מבקש מכם אלא שתהיו מכבדים ואוהבים זה את זה".