היו מקרים נוספים ובהם הוחלט שלא לקיים פסק דין של בג"צ
בג"צ עמנואל מתייחס כמובן לפרשת סירובם של הורים אשכנזיים, לשלוח את בנותיהם ללמוד עם בנות ספרדיות. נגד כך הוגש בג"צ ונקבע שיש למנוע את ההפרדה, אך ההורים הודיעו שהם מסרבים לקיים את פסק הדין. בתגובה, הורה בית המשפט שההורים יישלחו לשבועיים לכלא. העניין הוא שאין זו הפעם הראשונה שאחד הצדדים לעתירה מסרב לקיים פסק דין של בג"צ וכדאי לבחון את יחס השופטים למסרבים, כשהללו הם חבריהם.
בשנת 99', הורה בג"צ בפסק דין (7152/97) למנוע ניגודי עניינים בוועדות ערר למס רכוש. טנה שפניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים אזרחיים והממונה על תחום ניגודי העניינים, כינסה דיון בכירים בלשכתה והתקבלה החלטה שאין מקום לקיים את פסק הדין. שפניץ לא הוכנסה לכלא. כיום היא יו"ר הוועדה לכשירות המינויים בשירות הציבורי ובשנת 2005 אפילו הוענק לה "אות אביר איכות השלטון".
אמנם על הפרשה הזו כבר כתבתי מספר פעמים והיא אף מתוארת בהרחבה בספרי "
מערכת המשפט במשפט הציבור", ולמרות זאת היא כמעט שלא מוכרת. בשונה מפרשת עמנואל, שעליה כתב כמעט כל אוחז בעט, על פרשת רובינשטיין ושפניץ, איש כמעט לא העז לכתוב, ועל כן, לנוכח האירועים ראוי לחזור על הסיפור.
משרד המשפטים תמך בניגודי עניינים בוועדות ערר למס רכוש
בשנת 96', הקמתי את עמותת נמ"ר (נפגעי מס רכוש) ומיד עם תחילת הפעילות, הצלחנו להוכיח שאנו מקבלים שומות פיקטיביות ומופרזות ביודעין. מי שחלק על השומה נשלח אל ועדות הערר למס רכוש, שפעלו על טהרת השוחד הגלוי, ושם הייתה קבורתו.
ועדות הערר פעלו כמחלקה במס רכוש, בידיעת כל הגורמים. האגף שלט על מינויי ה"שופטים". אלה הורשו לייצג לקוחות בפני הפקידים, כך שייתכן שמיד לפני או אחרי הדיון, ישב ה"שופט" אצל הפקיד לדון בענייני לקוחותיו. מס רכוש סיפק לוועדות תה וחדרים. מזכירת הוועדה הייתה שכירת מס רכוש, הדיונים התקיימו במשרדי מס רכוש, ובעת מתן ההחלטה הנישום הוצא והפקיד נותר באולם. צדק נוסח רובינשטיין ושפניץ.
מול המצב ההזוי הזה, עתרה עמותת נמ"ר לבג"צ (7152/97) ולאחר שנה וחצי של דיונים מפרכים, ניתן פסק דין שחייב את המדינה לקבוע קריטריונים למינוי חברים לוועדות ערר, כך שיימנעו ניגודי-העניינים.
'ביג דיל', מיהו בג"צ?! טנה שפניץ, המשנה ליועמ"ש, קיימה דיון בכירים ו
הוחלט בכתב שאין מקום לקבוע קריטריונים. עקב כך, הוגש בג"צ נוסף (6895/99) והוצא צו על תנאי נגד היועץ המשפטי לאמור: "מדוע לא תבטל את החלטתך שלא לקיים פסק דין של בג"צ 7152/97?" אולי נשמע דמיוני, אך
הכל מתועד.
מיותר לציין שבהחלטת לשכת היועץ המשפטי לא היו מעורבים שיקולי מסורת, דת וכיוצ"ב, אלא שאיפה כנה וכשירה למנוע פגיעה בפעילות המושחתת של ועדות הערר למס רכוש.
אהרן ברק ו
דורית ביניש, שטיפלו בעתירה החוזרת, לא הורו להכניס את המסרבים לכלא, כפי שהוחלט לגבי מסרבי בג"צ עמנואל, אלא התייחסו בכפפות של משי למי שרמסו את כבוד הבג"צ, ולמעשה פתחו את ההליך מחדש לעוד שנה וחצי של דיונים. אלה הסתיימו ב-4.12.00 בהפעלת קריטריונים, כפי שנקבע בבג"צ שסורב. כתוצאה מכך פוטרו עשרות חברי ועדות-ערר - חלקם ממילא כבר היו מיותרים, בגלל ביטול מס-הרכוש - והיה זה רה-ארגון ראשון מסוגו במשרד המשפטים. היו מי שאמרו שהישג זה לא נופל מההישג של ביטול מס רכוש.
חברי המועצה לבתי דין מינהליים הם כולם "משלנו"
כדי להקל על הבנת הדברים, יצוין שההחלטה לסרב לפסק הדין התקבלה בסמכות המועצה לבתי דין מינהליים. ואלה שמות חברי המועצה באותם ימים: אייל בנבנישתי (יו"ר; במהלך העתירות יצא לשבתון), דפנה ברק-ארז (יו"ר מחליף, כיהנה במרבית תקופת העתירות וניהלה דיונים במועצה), יהודה וייס - שופט בדימ.,
רוני בר-און, שלמה נוימן, מוטי רינקוב, אריאל בנדור,
יוסי שלי, יוסי שא-נס, טנה שפניץ,
מני מזוז, שרה זיסמן, זאב בונה, יעקב שפירא, מאיר קפוטא (בכיר באוצר, שהתפטר במהלך העתירות) ודן ארבל - מנהל בתי משפט.
כמובן שקל יותר וגם הרבה יותר פופולרי, להכניס לכלא קבוצת אזרחים דתיים מעמנואל. בעצם, חבל שההורים לא גוננו על עצמם בטענה, שהם לקחו דוגמה מרובינשטיין, שפניץ ושאר חברי המועצה, אם כי צריך כמובן לברר, אם זו לא תהיה עילה להאשימם במרידה.
הערת הבהרה: אני חילוני מוחלט ואין לי כל קשר לדת. גם אין לי רקע אשכנזי, בהיותי ס"ט (ספרדי טהור שאינו מזרחי) בן להורים ילידי יוון וטורקיה, ובילדותי דיברו בביתי לאדינו.
