בדברי הימים זכורים אירועים שסימנו קו שבר שממנו אין נסיגה, משבר הטילים בקובה הוא דוגמה. ייתכן כי משט הג'יהאד לעזה מסמן קו שבר דומה, כאשר צידיו של הקו נערכים הגושים העיקריים של ההתמודדות העולמית של הדורות הבאים.
מה היה במשט? הארגון הקרוי FreeGaza הוא משל להתארגנות של גוש האיסלאם-שמאל, או של הטוטליטריזם הבינלאומי המאגד את הסוציאליזם העולמי עם האיסלאם הלוחמני. בראש הארגון עומדים מי שהיו חברי הטרור הקומוניסטי בארה"ב, ביל איירס וברנרדין דורן, שעברו עידון משימוש בחומרי נפץ ורצח שוטרים לשימוש בעט ובמרשתת. בינואר יצאו אותם אנשים למצעד מכיוון מצרים, ובו הובילו מאה מתומכיהם למפגש עם ראש ממשלת הטרור החמאסי, איסמעיל הנייה. ביחד ישבו הקושרים וחשבו כיצד לאתגר את היהודים הריבוניים, חוד החנית של הגוש הנגדי. התוצאה של סיעור המוחות הזה הוא משט הג'יהאד של אביב תש"ע, שבו התעמת צבא ההגנה לישראל עם הג'יהאד על סיפונה של ה"מאוי מרמרה".
מי היו על סיפון המאוי? שני מרכיבים עיקריים. אחד, הסוציאליזם הבינלאומי הקורא לשלטון עולמי של העילית השמאלנית באמצעות מנגנונים בינלאומיים ובראשותם האו"ם; השני, לוחמי ג'יהאד ממספר אומות, בעיקר מוסלמים טורקים. הגורם המאחד את שני המרכיבים הללו הוא אנטישמיות ואנטי-חופש, ובמילים אחרות דיכוי החירות - האנושית שאותה מייצג יותר מכל היהודי הריבוני.
דיבר כפול ואידיוטים שימושיים
מדינת ישראל היא הדוגמה המובהקת ביותר לחופש הבחירה האנושי. יהודים בחרו לעלות לארץ אבותיהם, בשיקול דעת שכולו חופשי. כל יהודי חופשי לנטוש את ארץ התלאובות והמלחמות, המדינה המאוימת ביותר בעולם (אחרי קוריאה הדרומית וכוויית וכורדיסטאן ודארפור ו....) ולשוב אל סיר הבשר. ובכל זאת מספר היהודים הריבונים בארצם גדל פי עשרה בשני דורות. אין דבר המוציא מן הציר הסוציאליסטי-איסלאמי יותר קצף וחרון מן ההצלחה המסחררת של היהודי הריבוני בארצו. או של האמריקני הריבוני בארצו.
אל הציר האיסלאמי-שמאלי מצטרפים חיש מהר כל הכוחות הרדיקלים-איסלאמים בעולם. ארגון המדינות המוסלמיות OIC מפרסם החלטה אנטישמית אחת אחרי השנייה; אירן הג'יהאדיסטית מכינה את הפתרון הסופי למדינת היהודים; המפלגה האיסלאמית הטורקית שהפילה את מהפכת החילון של קמאל אטאטורק; סוריה ופקיסטן ולבנון. העיתונאות של השמאל הנאור, שנושאת הדגל שלה, הלן תומאס, הייתה הכתבת הבכירה בבית הלבן מזה 60 שנה; האקדמיה של וולט ומירשהיימר, הגורסת שהלובי היהודי מושל באמריקה. הסתדרויות העובדים כגון זו של שבדיה שהחליטו להחרים מוצרים מארץ הקודש. היהדות הגלותית כדוגמת נועם חומסקי, שמבחינתה ריבונות ויהדות הם הפכים, בדיוק כפי שהאיסלאם רואה זאת; ונצואלה של הוגו שאבז, וקובה של קסטרו, וכל מדינה שבה קיים שלטון רודני או סמכותי, או מפלגות התומכות בהשלטת העילית על הרוב - לכולן היה ייצוג על המשט לשבירת ה"מצור" על עזה.
החשוב ביותר, נשיא ארה"ב והממשל שמינה באים כולם מבית מדרשו של השמאל האנטישמי-אנטי-חופש, היישר ממטבחם של איירס ודורן, שם טוו השניים את הרשת הדרושה להעלאת בראכ חוסיין אובמה על הדרך לבית הלבן. יש האומרים, ומבססים את דבריהם על ניתוח ספרותי מעמיק, שגם ספריו רבי המכר של בראכ חווסיין אובמה נכתבו למעשה על-ידי ביל איירס.
מנגד מתייצבים הכוחות הדוגלים בחופש הפרט ובחופש המדינה לצידה של מדינת ישראל. אם נאמין לתקשורת הישראלית, שאינה אלא סניף של התקשורת העולמית, אין כוחות כאלה בנמצא. אבל אלו מאיתנו המתנתקים מאימת התקשורת הישראלית יודעים שאמריקה ככלל הולכת ומתנערת מן השגיון השמאלני שאחז בה. בסקרים חוזרים ונשנים מתברר כי היחס בין תומכי רשות הטרור והרצח הקרויה פלשתינית לבין תומכי ישראל, הוא אחד לעשרה. אחוזי הצפייה ברשת החדשות המגדירה עצמה כמאוזנת, ולכן מציגה את ישראל נכוחה, הוא פי חמישה מן המתחרה הקרובה ביותר. העיתונים הנפוצים ביותר בכרך הגדול ניו-יורק מציגים עמדה הפוכה לזו של ה"טיימס" - סמן העילית הרודנית של התפוח הגדול. יש כותבים התוקפים את מדיניות ממשל אובמה כהכרזת ג'יהאד על ישראל, ומכנים את ההצטרפות ל"עליהום" שבעקבות המשט כ"הצטרפות לתנים" (Joining the Jackals). התקשורת של העילית השמאלנית תומכת הג'יהאד הולכת ומאבדת קוראים וצופים, בעוד זו התומכת בריבונות היהודית והאמריקנית הולכת ומתעצמת. עצרות ענק של המתנגדים למדיניות הכלכלית של אובמה בכל רחבי אמריקה מביעות התנגדות גם לדרכו המדינית, ואף כורכות את כשלונותיו הכלכליים וחוסר המנהיגות שהוא מגלה בגישתו המדינית. מדינות המאוימות על-ידי איסלאם ורדיקליזם כגון הודו, קוריאה הדרומית ואוסטרליה נמנעות מהצטרפות לעדת התנים, ואף תומכות בזכות להגנה העצמית של המדינה היהודית.
יש סמן אחד ברור למנהיגות הנבחרת של המדינה היהודית שלא היה כמוהו בעבר - ההכרה שהמלחמה על ארץ ישראל אינה על שטח כי אם מלחמה רעיונית ודתית, שבו השטח הוא כלי ולא מטרה בפני עצמה, ולכן מסירת שטח אינה פותרת דבר. ואם לחדד עוד יותר, העימות המסתמן בשני צידי ה"מאוי מרמרה" הוא ההתנגשות בין גוש ברית אוחזי התנ"ך כבסיס התרבות היהודית-נוצרית, נגד הציר של שוללי התנ"ך ונאמני מוחמד. עם התבהרות הכזב שבתעמולה אודות זכויות אדם ומשבר
הומניטרי מסביב למשט הג'יהאד, נוטה גם גוש אוחזי התנ"ך להבין כי הפתרון של חלוקת ארץ ישראל עם הג'יהאד אינו אלא תעמולה, תכסיס, ולהצטרף לישראל בשלילת הרעיון. אין מדובר בתמהוני זה או אחר. מדובר בחברי קונגרס ובהוגי הדעות המרכזיים של הימין האמריקני.
הימין השמרני בארה"ב אוחז בחוזקה בחוקה האמריקנית שנתפסת כביטוי המוצק ביותר של התרבות היהודית-נוצרית, בעוד שהסמן העיקרי של הסוציאליזם היה תמיד שלילת אלוהים. בשמאל האדם הוא מרכז היקום - כלומר, האדם העליון השולט על הנחותים - וההוכחה לעליונותו היא יכולתו לשלוט בהם ולהרגם כאוות נפשו. כך ניטשה, כך היטלר, כך סטאלין, כך מאו זה דונג, חאפז אסאד וקים ג'ונג-איל. כך דויטשלנד אובר אללס וכך השריעה הדורשת מס גולגולת (ג'יזיה) מבן החסות (הד'ימי) כתנאי לחייו תחת שלטון הרודן המוסלמי. אין פלא אפוא ששרת החינוך המאוד שמאלנית של ארה"ב מביעה באופן פומבי הערצה לדמותו של מאו זה-דונג כהשראה לחינוך שהיא מתכוונת לקדם בארה"ב - לפולחן האישיות של הנשיא הנוכחי, בראכ חוסיין אובמה. הסוציאליזם והאיסלאמיזם תמיד מתכנסים אל פולחן האישיות של המנהיג, המהדי, הח'ליף. לעומתם, הברית היהודית-נוצרית מייחלת לשלטון האלוהים הרחום והחנון דרך העם, שהוא אוסף של יחידים חופשיים ומשפחות חופשיות. ברית אוחזי התנ"ך דוגלת בחיים, בחופש הבחירה, בחופש הביטוי, בשלטון העם דרך החוק, ובשימור הייחוד של האדם, המשפחה והמדינה. יותר מכל היא שוללת את פולחן האישיות של אדם ומציבה את העקרונות, את מגילת הזכויות ואת האל מעל לכל מנהיג או אישיות. משני צידיו של משט הג'יהאד לעזה מסתמנים שני הגושים: גוש תומכי אלוהי העברים, וגוש שוללי אלוהי העברים. חד וחלק.
על סיפונה של ה"מאוי מרמרה" הייתה התכתשות בזעיר אנפין של שני הגושים, כמו שנאמר ישחקו הנערים לפנינו. הרבים, שהסוו את כוונותיהם היטב, המתינו למעטים שיפלו בידיהם כפרי בשל כדי לעשות בהם שפטים. הכלי העיקרי של הציר הג'יהאדי-סוציאליסטי הוא הרמייה - הסתתרות מאחורי תקינות פוליטית, דיבר כפול, אידיוטים שימושיים, ושקרים. הרבה שקרים. בתרבות האיסלאם ותרבות הסוציאליזם הנדבך המרכזי של המדינאות והמלחמה הוא השקר והרמייה. באיסלאם מצווה המוסלמי להעמיד פנים כפי הצורך, לחייך כלפי חוץ ולשנוא מאחורי המסכה. הסכמים מכבדים אך ורק על-פי היתרון שהם נותנים לג'יהאד, ומופרים ללא נקיפות מצפון (הסכם חודיבייה, כמאמר יאסר עראפאת במסגד ביוהנסבורג). בתרבות הסוציאליסטית משמש השקר לתעמולה. העתיד ידוע, אך העבר משתנה ללא הרף, כפי שקרה למנהיגים שחינם סר בעיני המנהיג העליון ונמחקו מן התמונות הישנות. או כפי שקרה לחוקה של בריה"מ, שנמחקה ונכתבה מחדש שבע פעמים במהלך יובל. תרבות השקר היא חלק מובנה של התקשורת הסוציאליסטית, כך שסכינים ופגיונות שהופיעו בצילום אחד נעלמו כאשר התברר נזקם התקשורתי, וענני העשן מעל ביירות הושחרו באופן מלאכותי כדי להעצים את הרושם של האכזריות היהודית. אל מול תרבות השקר של ציר הג'יהאד-סוציאליזם עומד גוש אוחזי התנ"ך שהאמת ואמירת האמת הן הבסיס המרכזי במרקם הרעיוני שעליו הם נסמכים.
לצד הרבים התייצב הציר כולו, על כל משאבי הנפט והתקשורת העוינת שחברו יחדיו. בצד המעטים עמדו לוחמי השייטת, שגלשו אל גוב התנים וניצחו, למגינת ליבם של הרבים. הם היו משוכנעים כי אל מול האלימות המתכוננת לפרטיה איש לא יעמוד. הם שכחו כי מולם ניצבים יהודים, ריבונים, שנשבעו על התנ"ך אמונים לארצם ולעמם. תשעה ג'יהאדיסטים מתו בקרב, והשאר נלקחו כפושעים קטנים לחקירה ולגירוש. כל מה שנותר להם לעשות הוא לייבב לחבריהם בתקשורת, ולסמוך על נציגם בבית הלבן שיהפוך תבוסה לניצחון.
חשדנות יהודית כלפי פילושמים
ראש ממשלת טורקיה האיסלאמית, איש שאינו משאיר ספק לגבי השנאה שהוא רוחש לד'ימי שמרד, הסיק מסקנות מן העובדה שהג'יהאדיסטים שנותרו בחיים מן הקרב על המאוי מרמרה שוחררו. האחת, שהימנעות ממעצרם משמעותה שהיהודים מודים בצדקת הג'יהאדיסטים. השנייה: היהודים פוחדים להתעסק איתם. שתי מסקנות נמהרות המניחות כי היהודי אינו לומד מן הניסיון. אלא שהיהודי לומר היטב מן הניסיון. הניסיון מוכיח כי מעצר הגי'האדים לא רק שאינו מלמד אותם דבר, אלא מלבה פעולות איבה נוספות. הניסיון מראה שמעצר עשרת אלפים הג'יהאדיסטים בישראל אינו מענה לטרור או לג'יהאד, כי אם תוצר לא-רצוי של מערכת משפט שאינה ערוכה להילחם בהם. ברור לכל, כולל לעיריית ניו-יורק, כי משפט הוגן הנערך לג'יהאדיסטים לאור היום בשער העיר, כמקובל בתרבות היהודית-נוצרית, משמש אותם לקידום סדר היום שלהם. ברור עוד יותר שדינו של ג'יהאדי הוא מוות, ואם לא היום, מחר, לכן אין טעם לשמר אותו במעצר המגן עליו מן המוות. מתוך ידיעה ברורה שאת הגי'האדים הללו עוד נפגוש, הם שוחררו. יתר על כן, אלו מהם שקיוו להשיג את זכות השיבה, ולמעשה את כפיית נוכחותם על היהודים, גורשו מארץ הקודש לפני שמאן דהוא ממערכת המשפט יוכל להתערב - רמז עבה ביותר למה שאפשר לעשות לכל ג'יהאדיסט, תוצרת בית או תוצרת חוץ.
הרעיון שהעולם מתחלק לשני גושים רעיוניים על בסיס דתי, כאשר עם ישראל נמצא באחד, וכל העולם הפגאני-אתאיסטי-טוטליטרי מן העבר השני, אינו חדש. החידוש הוא בכך שלצד היהודים עומדים מזה 150 שנה גם תומכים פילושמיים המאמינים בספר הספרים, ובמקום המיוחד של עם ישראל על במת העולם וההיסטוריה האנושית. העולם אינו כולו נגדנו, וייתכן אף שרוב העולם שאינו מוסלמי הוא לצידנו. גם זה אינו באמת חדש, אלא שעם ישראל, המורגל ברדיפות של מאה דורות נצרות, נוטה להיות חשדני כלפי אלה התומכים בו. וכך, למרות שמרביתם של תומכי ישראל הנחרצים ביותר בעולם המערבי משוייכים לימין הנוצרי-המאמין, נוטים יהודים באותן מדינות להימנות על מחנה השמאל, ואף על השמאל הרדיקלי, שהוא שולל דת ותנ"ך מיסודו. שיא האבסורד הוא שישראל הרשמית מתעבת את חירט גילדרס, מנהיג אירופאי המתנגד לכיבוש הזוחל של ארץ מולדתו הולנד תחת המגף האיסלאמו-נאצי-סוציאליסטי, למרות אהבתו המוצהרת והמנומקת היטב לעם ישראל וארץ ישראל.
לנוכח העובדות, לנוכח האנטישמיות משולחת הרסן של הציר האיסלאמו-סוציאליסטי, חלה התפכחות איטית ומכאיבה של הקהילות היהודיות מן החלום של שיוך טבעי לדוגלי ה"שוויון" לכאורה, והן מוצאות את עצמן נוטות יותר ויותר לעבר הצד השמרני, הימני, האוחז בתנ"ך של מדינות המערב ובראשן ארה"ב. כמו שאומר קארל רוב, לשעבר יועץ אסטרטגי לממשל הנשיא בוש, מעולם הוא לא ראה את הכינוסים הרפובליקניים כה הומים מיהודים שנטשו את "דת" הסוציאליזם.
עם התגבשות הציר האיסלאמו-סוציאליסטי לכדי גוש של מאות מיליונים המתאחדים תחת הדגל האנטישמי, צפוי שהלחץ שיופעל על חוד החנית של מחזיקי התנ"ך רק ילך ויגבר. משטים כגון אלו שהיו ישובו ויצאו לעבר חופי חמאסטן. בשלב זה או אחר יצטרפו למשטים אלו גם ספינות מלחמה מוסלמיות בליווי רעשני של הסוציאליזם האנטישמי. זה הזמן להפעיל את כל תומכי התנ"ך הפילושמים ברחבי העולם ולהעמידם לימינה של ישראל, מכיוון שמבחינת הציר האיסלאמו-סוציאליסטי, ישראל אינה אלא האתגר הראשון לקראת המאמץ הגדול להשלמת הכיבוש האיסלאמו-סוציאליסטי של העולם.
