בתוניס, כמו בג'קרטה, או בטשקנט, המבקר הישראלי לומד שיש איסלאם מסוג אחר, ואף שהממשלות בשתיים מתוך אלה באינדונזיה ובתוניסיה, לא מקיימות יחסים עם ישראל, בניגוד לאוזבקיסטאן, שמקיימת קשרים הדוקים - האוכלוסיה המוסלמית אינה בהכרח אנטי-ישראלית. לעתים אפילו פרו-ישראלית, אף שיש הפרדה בין היחס לממשלה לבין היחס לעם בישראל, כפי שלמדתי בביקור קצר בתוניס.
בפוסט שלי
"הביצה ואנחנו" כתבתי שאני מתכוון לבקר בגנואה, מקום הולדתו של קולומבוס ולבדוק בין היתר את הסיפור על "קולומבוס והביצה". ואכן ביקרתי בגנואה אבל לא בעקבות קולומבוס, אלא במסגרת שיט בדרום מערב הים התיכון, שגנואה הייתה אחת מנמלי הביקור. הרבה שכיות חמדה בעיר מרתקת זאת אבל מבחינתי, האטרקציה החדשה שבה, היא האקווריום, מן הגדולים והמרהיבים בעולם - Acquaria di Genova - שהוקם בשנת 1992 במלאת 500 שנה לגילוי אמריקה על-ידי יליד העיר כריסטופר קולומבוס.
במסגרת הסיור הזה משך אותי דווקא הביקור בתוניס. תוניס בירת תוניסיה היא חלק מן ה"מגרב" - בערבית מערב, שכן היא, בצד מרוקו ואלג'יריה, שוכנת בצפון-מערב של אפריקה. העניין שגיליתי בצפון אפריקה בכלל וביהדות שלה בפרט היה בשנות ה-50', כאשר שימשתי תקופה קצרה מרָכֵז הדרכה במוסד ניצנים בדרום. זאת הייתה התקופה של ראשית העלייה הגדולה מצפון אפריקה. אחד המדריכים שלי היה יוסף ג'רבי. כלומר שם משפחתו נבע ממקום הולדתו - ג'רבה שבתוניסיה, מקום שבו שגשגה קהילה יהודית מן העתיקות והידועות בעולם. יוסף היה בחור נאה מאוד, רחב-גרם, בעל שיער שטני כמעט חלק ועיניים ירוקות. תהיתי כיצד זה אדם שמוגדר בסטריאוטיפ הישראלי "מזרחי" הוא בהיר-עור ובעל עיניים ירוקות, ואילו אני, ה"אשכנזי", יליד פולין, יש לי שיער חום מסולסל ועיניים חומות. לימים גיליתי שהוא לא היחידי וכי רבים מיוצאי ה"מגרב" הם בהירי-עור ומקורם לא רק בדרום-אירופה כמו ספרד, טורקיה ויוון, שאותן מייחדת שפת הלדינו (היידיש של היהודים הספרדים) אלא גם מצרפת ומהולנד - כלומר אשכנזים. מזרחיים, הם לא - בכל מקרה. במשפחת מחותניי, בשם חליפה, (ס"טים) ישנם גברים ונשים בעלי עיניים ירוקות ואפילו ג'ינג'ים ובלונדיניים. אני לעומת זאת, אפשר מאוד שהמקורות שלי הם דווקא בקווקז המזרחי.
התופעה הזאת מתחוורת עוד יותר בעת ביקור (בהזדמנות אחרת וממושכת יותר) באנדלוסיה, בדרום ספרד, סמל לתור הזהב של הקהילה היהודית בספרד, בימי הביניים ואחריהם, כאשר היהלום שבכתר הוא הרמב"ם יליד קורדובה. המעבר בין ספרד לצפון-אפריקה הוא קצר מאוד. ואין ספק שהאינקוויזיציה הביאה תגבורת לקהילות היהודיות בצפון-אפריקה. אפשר לומר כי הצדק הפואטי הוא בכך שכיום הצפון-אפריקנים עוברים את המים בכיוון ההפוך – לספרד, לא לחיפוש מקלט אלא לחיפוש עבודה, ודרכה לאירופה.
במקרה שלי יכולתי לרדת לתוניס במסגרת קבוצת טיול, ולא כיחיד. בין השאר, יחידים זקוקים לאשרה. מכל מקום, הנוהל היה מהיר, יעיל וידידותי. משטרת ההגירה בדקה את הדרכון, תלשה מן הטופס שהתבקשנו למלא חלק אחד (השני יילקח ברציף בדרך חזרה לאונייה) ונכנסנו, קבוצה של כ-25 אנשים, לאוטובוס שאותו הדריך עלי חמאסי (תרגום המילה חמאס הוא: נלהב, גיבור - תנועת החמאס בעזה שואבת את שמה ממקור זה). העובדה שאני ישראלי, שימחה אותו מאוד, החלפנו כרטיסים והבטחנו לעמוד בקשר. מבחינתי זה היה כרטיס הביקור לארץ מוסלמית, אף שביסודה בֶרבֶרית, שלא רוצה לאכול ישראלים לארוחת בוקר.
הביקור של הקבוצה שלנו התרכז בשני מוקדים; אחד - קרתגה שעל החוף, והשני - מֶדינה בלב העיר העתיקה. על-פי החוקר ההיסטורי נחום סלושץ, היהודים הגיעו לתוניסיה יחד עם הפניקים יוצאי הערים צור וצידון, שהגיעו באוניות לאותו חוף שהוא כיום שריד של קרתגה (בפניקית - קרת החדשה = העיר החדשה). קרתגה הייתה עיר ומעצמה באוטיקה (תוניסיה של היום), שנוסדה במאה ה-9 לפנה"ס על-ידי מתיישבים פניקים מהעיר צור. לאחר נפילת צור בשנת 332 לפנה"ס שימשה כבירת המעצמה הימית הפניקית. העיר נהרסה לחלוטין בשנת 146 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית השלישית, והרומאים הכריזו על השטח כמקולל ואסרו על התיישבות בו. כמאה שנה לאחר מכן חזרו הרומאים למקום והקימו עיר חדשה באותו שם, שאת הריסותיה ניתן לראות היום. קרתגו הרומית שימשה כבירת הפרובינקיה הרומית אפריקה, ובמהלך השנים הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית. קרתגו נהרסה שוב ולא שוקמה כתוצאה מפלישות ברברים, ביזנטים ומוסלמים (על-פי ויקיפדיה). חורבות העיר קרתגה הוכרזו כאתר מורשת עולמית על-ידי אונסק"ו בשנת 1979. השרידים מצויים בלב פארק מצודד, ובו שבילים וגם בינותם שרידים.