ב-2.10.06 איתר שוטר המג"ב תומר אברהם את איאד אבו-רעיה, עובד פלסטיני בשוק הפשפשים. מתוך הנחה כי זה עשוי להיות שוהה בלתי-חוקי בישראל, החל אברהם במרדף אחר אבו-רעיה. זה נמלט לאחד הבניינים. אברהם רדף אחריו, פרץ לדירה שאליה נמלט, ועל אף שאבו-רעיה לא נשא כל נשק, שלף אברהם את אקדחו והרג את אבו-רעיה (הארץ ONLINE 21.4.10). אבו-רעיה היה בן עשרים ותשע, ועבד באופן בלתי-חוקי בשוק הפשפשים ביפו כדי לפרנס את אישתו, שהייתה בחודש התשיעי.
ב-12.6.10 סיירו שוטרי מג"ב בשכונת ואדי אל-ג'וז בירושלים המזרחית, ותושבי השכונה יידו לעברם אבנים. אבן כזו פגעה כנראה ברכבו של זיאד ג'ילאני, תושב שועאפט, וייתכן שריסקה את שמשתו הקדמית. ג'ילאני סטה מן השיירה שבה נסע, כנראה כדי לחמוק ממטח האבנים, ורכבו פגע בשוטרי המג"ב שסיירו על הכביש. השוטרים, שלא נפגעו, החלו לירות בו דרך שמשת הרכב. לאחר שנסע שמונים מטרים נוספים, ג'ילאני יצא מרכבו, וקרס - פצוע אך חי - על הכביש. שוטרי המג"ב ניגשו לעברו. אחד מהם הצמיד אקדח לראשו, ירה בו מטווח אפס, והרג אותו (הארץ ONLINE 17-18.6.10). ג'ילאני היה בן שלושים ותשע במותו, בעל, ואב לשלוש בנות.
שוו בנפשכם: נסיעה שגרתית לצרכי עבודה נגמרת באביכם שרוע על הכביש מת, כי שוטר ירה בו בעודו שכוב מדמם, משום שפגע בשוטר בטעות עם מכוניתו, כשניסה לחמוק מאבנים שיודו על הכביש.
זוהי נחלתן של שישים ותשע משפחות פלסטיניות ששכלו את יקיריהן בשנים 2000-2008 - שישים ותשעה פלסטינים שנהרגו ב"תאונות" שגרתיות של המשטרה והצבא הישראליים (לפי נתוני "בצלם").
תומר אברהם, רוצחו של איאד אבו-רעיה, הורשע בהריגתו בבית משפט. זו הייתה הרשעה נדירה, יוצאת-דופן, אך בעקבותיה נשלח לכלא לשנה. שנה אחת (הארץ ONLINE 18.6.10). זה מה שהיו שווים חייו של אבו-רעיה. נפשו של אבו-רעיה לא הייתה שווה, ככל הנראה, עולם ומלואו - לא בעיני אברהם, ולא בעיני השופטים. ובעיניכם? מה היא שווה בעיניכם? ומה שווים חייו של זיאד ג'ילאני, האבא לשלוש בנות?
לא ברור מה הם שווים, משום שאלו חיים מתחת לרדאר. לא כמו החיים שלכם ולא כמו החיים שלי. אתם "אזרחי מדינת ישראל", והם סתם פלסטינים, תושבי ירושלים המזרחית, תושבי השטחים. הם לא הוזכרו בנאום של ח"כ רובי ריבלין ביום העצמאות, שנייה לפני שחיילי מדינת ישראל הסתדרו בצורת הזקן של הרצל. השאלה היחידה היא עד מתי חיים אלה הולכים להישאר קבורים מתחת לרדאר, קבורים מתחת לזקן של הרצל, קבורים באתרי בנייה ובאתר בניית הרכבת הקלה בירושלים, קבורים גם במשפחות הכי טובות, כשל ג'ילאני, ש"הארץ" הדגיש את היותו מודרני ומערבי כדי שתזדהו איתו, כדי שתגידו "הוא משלנו!, באיש הזה ירו?".
עד מתי אנחנו הולכים להלך בין הפלסטינים כמו היו דני-דינים, רואים ואינם נראים? משום שכל עוד נהלך כך, עם מטפחת קשורה לעינינו, אני וגם אתם אחראים למציאות הזו. אלו לא רק הידיים של תומר אברהם שמגואלות בדם. אלו גם הידיים שלי, וגם הידיים שלכם. משום שזו המדינה, האין-לי-ארץ-אחרת, גם שלכם, שבה אתם חיים, ומשרתים או לא משרתים, ומשלמים מיסים או לא משלמים, מגדלים ילדים או מגדלים חשיש, מצביעים או לא מצביעים, ושותקים או לא שותקים. האם אתם מרגישים אותו, את הדם? שמנוני בין האצבעות? מלכלך את הציפורניים? אנא, צאו והפגינו. קומו ועשו משהו.