השבוע מלאו ארבע שנים לשביו של גלעד שליט. בני משפחתו וחברים יוצאים בצעדה לירושלים כדי להזכיר לכולם שגלעד עדיין בשבי. הכוונה היא לשבות ליד ביתו של ראש הממשלה בתקווה שאולי הפעם הלחץ יעבוד וראש הממשלה יתקפל ויסכים לתנאי החמאס לביצוע העסקה. השאלה שאולי הייתה צריכה להישאל, אחרי ארבע שנים של מאבק שלא העלה דבר היא: למה לירושלים?
נקודת המוצא היא שהדבר הנכון לעשות כדי להחזיר את גלעד הביתה היא ללחוץ על הצד החלש ביותר במשוואה קרי, ממשלת ישראל. אך מה שנראה לכולם כמובן מאליו, הוא לא בהכרח נכון. ראש הממשלה
בנימין נתניהו נוהג לשדר חולשה, אך למעשה המנגנון שיצר ואותו הוא מנהל בכישרון - פורום השביעייה - נראה חסין מזעזועים, לפחות בזירה הפנימית. בשלב הנוכחי לא נראה שלמישהו מהשותפים בפורום יש אינטרס לפרק את החבילה, כך שהלחץ כנראה לא יעזור.
מאידך, אם משווים לחיזבאללה, אפשר להבחין שבמקרה זה, החמאס הוא זה שנמצא בעמדה הנחותה. הכריזמה של חסן נסראללה עם התמיכה הבלתי-מסוייגת בו של אירן וסוריה, אל מול החולשה של לבנון העניקו לו עוצמה רבה. החמאס לעומתו, גם מבודד גיאוגרפית וכלכלית על-ידי המדינות הסובבות אותו, גם אינו זוכה ללגיטימיות משלטון הפת"ח, גם נמצא בעימות מתמיד עם מצרים, וגם חשוף לפגיעות ישירות וכואבות של צה"ל. אך מעבר לכל אלו, החמאס גם צריך לנהל מדינה. לדעת הרחוב יש השפעה ולמצב הרווחה של הציבור יש משמעות. לעולם לא נדע, האם החמאס היה על סף שבירה, האם המשט הטורקי היה קרש ההצלה. אך מה שברור הוא שהזדמנות הפז שנוצרה בעקבותיו אולי אבדה!
משפחת שליט עושה עבודתה נאמנה. כמעט כל מנהיג מערבי שהתייחס למצור על עזה הזכיר גם את גלעד שליט.
טוני בלייר, סרקוזי, אובמה ואף מזכיר האו"ם באן-קי-מון עסק בכך. אך ברגע נדיר זה, שכל העיניים בעולם מופנות לעזה, שכל אמצעי התקשורת מהעולם נמצאים באזור, הייתה זו גם ההזדמנות לעורר את דעת הקהל העולמית בצורה הרבה יותר פרובוקטיבית ונחושה (אפשר ללמוד דבר או שניים מהטורקים) כדי להפוך את המשוואה.
מצעד של עשרות אלפי פעילים למען גלעד שליט, הצועדים לעבר המעברים (מי לא יצטרף), שהיו עוצרים את כל משאיות המזון, ובעיקר את מכוניות הכסף של אונר"א הממנות את שלטון החמאס בעזה. היו מכריחים את העולם להתייחס לאנומליה הבלתי-אפשרית הזו, שכל ארגוני "הזכויות" למיניהם נוטים לשכוח, שישנה פה הפרה בוטה ובלתי-מתקבלת על הדעת של החוק הבינלאומי, אמנת ג'נבה וזכויות האדם הבסיסיות. אולי צעד כזה, היה משנה את התמונה, ולא משאיר לצדדים ברירה.
יתכן ועדיין לא מאוחר!
