ב-1983 פרסמה ההיסטוריונית ברברה טוכמן את ספרה "מצעד האיוולת". הספר זכה לתפוצה עצומה ותורגם לעשרות שפות. פובליציסטים רבים מאזכרים את הספר הזה ובעיקר את הרעיון המרכזי שהובילה טוכמן, על כך שמדינות רבות משחר ההיסטוריה פועלות ביגוד לאינטרסים של עצמן.
יהיה זה מעניין ואולי גם מועיל אם נבדוק את עצמנו במבחן האיוולת של טוכמן. ואת "שאלת המחקר" - האם ההחלטות שהתקבלו בישראל על-ידי ההנהגה ועל-ידי אזרחיה (בקלפי) עונות לקריטריון האיוולת של הנ"ל. מבחן שמבוסס על עיקרון של כוונה-אפשרויות-תוצאה.
כדי למקד את הסקירה למצב הרלוונטי, אתייחס למספר צמתי החלטות שהיוו אבן-דרך להיווצרותה של המציאות הביטחונית-מדינית העכשווית של ישראל, ולשם כך אבחן את השאלות הבאות:
יישובי גוש קטיף עלו על קרקע רצועת עזה ב-1970, על-פי המלצת יגאל אלון בתום מלחמת ששת הימים. יגאל אלון כיהן כסגן ראש הממשלה בממשלתו של לוי אשכול. אלון ראה ביישובי קטיף ערך חשוב וכפול. התיישבותי וביטחוני.
בצד השגשוג של יישובי הגוש, סבלו תושביו מבעיות ביטחון מתמשכות בקשת רחבה של מתווים, החל מיידוי אבנים, פיגועי דקירה ויידוי בקבוקי תבערה על רכבים, הטמנת מטעני צד ועד לירי פצמ"רים וקסאמים על הבתים. פעילות טרור זו גבתה לא פעם קורבנות בנפש ונפגעים אחרים ברמות פציעה שונות.
צה"ל ריתק לצורכי ביטחון התושבים אוגדה שלמה שחטיבותיה חלשו על גזרות מוגדרות, וגדודיהן, הסדירים והמילואים, קיימו פעילויות בט"ש רציפות ותכופות בתחום הרצועה. ככל שפעילות הפח"ע הלכה והסלימה, נדרש צה"ל ליותר אמצעים וכוח-אדם כדי להמשיך ולספק את הביטחון הדרוש לתושבים.
ההחלטה של שרון לפנות את ההתיישבות הישראלית מהגוש נועדה להשיג שני יעדים. הראשון - לבטל את החיכוך היומיומי בין הצבא ותושבי הגוש, לבין מחבלי עזה על ארגוניהם השונים, ובכך להוריד את העומס מהצבא; והיעד השני - להוציא את העוקץ ממכלול הלחצים המדיניים שהופעלו על ישראל כדי שתסיים את ה"כיבוש" של עזה ותאפשר בחירות דמוקרטיות.
שרון קיבל החלטה ותוצאותיה ידועות. בבחירות נבחר החמאס והפתח נבעט החוצה. בפועל הוקמה ברצועה שלוחה של אירן והג'יהאד העולמי, תושבי הגוש פונו ב"נחישות וברגישות" ואופן פינוים קיבל ביטוי ביקורתי בוועדת חקירה בראשות השופט מצא. המצב הביטחוני הלך והידרדר ובא לביטוי בהפגזה בלתי פוסקת על תושבי יישובי הדרום, שחייהם הפכו לבלתי נסבלים, דבר שהוביל בהכרח למערכה צבאית בלתי נמנעת - מבצע
עופרת יצוקה.
נסיגתו השנויה במחלוקת בשנת 2000 של צה"ל מלבנון, עליה החליט ראש הממשלה
אהוד ברק, הותירה את מרחב דרום-לבנון בשליטה מוחלטת של ארגון החיזבאללה - שלוחו הצפוני של אירן. כתוצאה, החלה התחמשות מאסיבית של החיזבאללה בנשק רקטי לטווחים שונים, בציוד צבאי ואמל"ח מגוון ומודרני. במקביל פרסו אנשי החיזבאללה מערכת ביצורים תת-קרקעית ענפה ותשתית חסינה לתקשורת טקטית. כל זאת תחת חוטמו של צה"ל.
ישראל לא נקפה אצבע מול האיום המתהווה, הרמטכ"ל העריך ש"הטילים יחלידו על קני השיגור" ושר הביטחון הבטיח שאם תתקיים פעילות עוינת כלפי ישראל מלבנון, היא תטופל ביד חזקה. היד החזקה הזאת לא נראתה כאשר חטפו החיזבאללה בשנת הנסיגה שלושה חיילי סיור של צה"ל - בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד - וקיבלו בתמורה להחזרת גופותיהם והחזרתו של סוחר הסמים אלחנן טננבאום 400 מחבלים שהיו כלואים בישראל.
ב-12 ביוני 2006 פרצו מחבלי החיזבאללה את גדר המערכת, תקפו רכב סיור וחטפו את שני חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. כתגובה פק"לית-פבלובית, הוקפץ טנק ישירות לתוך מלכודת צפויה של מטען נ"ט, וכל הצוות נהרג.
ראש הממשלה
אהוד אולמרט החליט על פעולה צבאית רחבת-היקף (שבניגוד לתחזיותיו/ציפיותיו הפכה למלחמה כושלת) והצהיר כי אחת ממטרות המבצע היא "להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת החיזבאללה בחטיפות ובגרימה לנסיגה הישראלית מלבנון".
הסיטואציה הזאת של כניסת צה"ל ללבנון, כדי למגר את החיזבאללה, הייתה גולת הכותרת בפעילות התכנון והתרגול של פיקוד הצפון מאז הנסיגה.
למרבית הפליאה, הוחלט במטכ"ל לזנוח את תוכניות המגירה של הפיקוד ובמקומן החלו לבצע פעילות רחבת-היקף של תקיפה אווירית על מאגרי ומשגרי טילים לטווחים ארוכים ובינוניים (פעילות שהניבה השמדה כמעת מוחלטת של מרבית סוגי אמל"ח זה), אך מטר הרקטות לטווחים קצרים, ומאוחר יותר גם בינוניים, ששרדו את המתקפה של חיל האוויר - לא פסק ואף הסלים.
כמענה כמעט נואש לאי-השגת היעד של הפסקת שיגורי הטילים, החל חיל האוויר לטחון את רובע דחייה בביירות, מקום בו מרוכזות מפקדות החיזבאללה, אך גם פעילות זו לא הניבה את התוצאה הרצויה לישראל.
במקביל החל הצבא לשגר באופן ספורדי יחידות חי"ר ושריון לעבר יעדים מבוצרים שלאורך גבול לבנון. תפישת ההפעלה של כוחות היבשה הייתה רחוקה מזו שתוכננה ותורגלה, והוצאה לפועל באופן תמוה שהיה מלווה בהססנות, בחוסר מוכנות, במחסור בציוד ואספקה, באי-הגדרה ואי-הבנה של יעדי הלחימה שגרמו ליצירת מצב מעורפל בשטח, שבתוצאתו בא לביטוי בהומור השחור בתגובה לסטיקרים אופטימיים שהופצו "אנחנו ננצח" והומרו ב"העיקר שהשתתפנו".
כתוצאה מהנ"ל, לא רק שהיעדים לא הושגו, אלא שהיעד העיקרי עליו הכריז ראש הממשלה "להשיב את כושר ההרתעה של ישראל" הפך לחלום באספמיה ולמעשה, כושר ההרתעה של ישראל נפגע אנושות. ארה"ב בראשות הנשיא
ג'ורג' בוש (שנתן קרדיט ואורך נשימה לישראל במלחמה הזאת) מצאה עצמה נאלצת לסייע לישראל לנסות ולצאת מהבוץ שבו השקיעה את עצמה, זאת במקום לקבל את המצב שציפה לו - מכת מוות לחיזבאללה, מכה שתחליש במישרין את התחזקות הגוש האיסלאמי-אירני העוין למערב.
סוריה, ערב מלחמת לבנון השנייה, הייתה מדינה 'מוקצה' על-ידי המערב, חברה בציר הרשע. כשהסתיים הפיאסקו של מלחמת לבנון השנייה, נראה היה כי ראש הממשלה אהוד אולמרט נזקק נואשות ל"הצלחה" כלשהי, שתעיב (או תצל) על הכישלון המפואר במלחמה. איני יודע אם הרעיון של החייאת המשא-ומתן עם סוריה צץ במוחו הקודח של אולמרט, או נהגה בפורום כזה או אחר. כך או אחרת, סוריה מצאה את עצמה, לשמחתה הרבה, נשלפת מתהומות הנידוי למעמד של גורם לגיטימי בעל חשיבות אסטרטגית אזורית, למגינת ליבם ותימהונם של האמריקנים, שלפחות כלפי חוץ היו מחויבים לתמוך בצעד תואם ל"מדיניות השלום" של אירופה. למרבה הצער, גם במהלך זה ישראל לא יצאה נשכרת במאום, אולמרט לא ניצל פוליטית ומי שהרוויחו בגדול הן סוריה ובנות בריתה.
המבצע יצא לפועל לאחר שנים ארוכות של ספיגת ירי ושיגורי רקטות מעזה לישראל. ישראל הצהירה לאחר פינוי גוש קטיף כי כל פעילות עוינת מעזה תיענה במכה צבאית חסרת פשרות, הצהרה שהתגלתה כריקה מתוכן, בדומה להצהרות שלאחר הנסיגה מלבנון. כשכלו כל הקיצין, הוחלט בממשלתו החבולה של אולמרט על הכנסת כוחות לרצועה. הפעם, אולמרט היה זהיר יותר והיעד הוגדר כ"פגיעה בממשל החמאס על-מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות
ככל שניתן" (ההדגשה שלי).
הוגשה לממשלה תוכנית בשלושה שלבים, שכללה בשלב ראשון מכה אווירית על יעדים "צבאיים", בשלב השני פעולה משולבת קרקעית, אווירית וימית; והשלב השלישי נותר חסוי, אך במרומז ניתן היה להבין כי התוכנית כללה פעולות כירורגיות לחיסול הנהגת החמאס (שמיקומו אותר בוודאות). בדיעבד הוברר כי השלב השלישי נקרא "החזיקו אותי ולא...".
מההיבט הצבאי התנהלו המהלכים על-פי התוכנית ובאופן מקצועי. חותמו של הרמטכ"ל החדש
גבי אשכנזי בא לידי ביטוי בביצועים של הצבא. אולם, ככל שנקף הזמן והתרבו הנפגעים, נראה היה שהנהגת החמאס אינה נוטה להישבר. כאן, בניגוד למצופה, לא הופעל השלב השלישי העלום ובמקומו הוכרזה מעין הפסקת-אש חד-צדדית עם אופציה להמשך הפעילות. במבחן התוצאה, הנהגת החמאס נותרה על-כנה, שלטונה התבסס, האמל"ח זורם במרץ במעברים תת-קרקעיים, דעת הקהל בעולם, שאוהדת את ה"אנדרדוג", החלה נוטה באופן בולט לטובת החמאס; אבו מאזן, שציפה בכיליון עיניים ממש כמו ארה"ב להכרעה ישראלית ברוח היעד המינורי שהגדיר ראש הממשלה, סקר בעיניים כלות את הנותר בזירה וראה את תקוותו להכליל את שלטון הפתח חזרה על עזה וליצור רשות פלשתינית פרגמאטית ומאוחדת - מתרחקת ונגוזה. השקט היחסי בגזרת עזה מנוצל עד תום על-ידי החמאס על-מנת להתעצם ולהתכונן לסבב הלחימה הבא.
את האיוולת של בחירת נתניהו לראש הממשלה ניתן לייחס לציבור ולא להנהגה. הנטייה המוזרה של הבוחר הישראלי למחזר כישלונות היא כנראה בלעדית לנו. כך או אחרת, קמה ממשלה בראשות
בנימין נתניהו "החדש" ובדומה ל"ברק החדש" (שתחת הסיסמה הזאת כבש בשנית את ראשות מפלגת העבודה) החל פרק מפואר חדש של יצירת פערים בין העשוי לרצוי.
מערכת היחסים בין הממשל של ארה"ב לממשלת ישראל הלכה ונעכרה. הצהרות הזויות בעיתוי הגרוע ביותר הפכו גם אישים אוהדי ישראל, כמו סגן הנשיא
ג'ו ביידן, לאופוזיציה נוספת בממשל. גם יחסי החוץ של ישראל עם המערב הלכו והורעו, בין השאר בשל מינויו של
אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ, פחות בשל ביצועיו בפועל ויותר בשל תדמיתו ועמדותיו.
את משבר היחסים עם טורקיה אין לתלות בכל גורם ישראלי. מדובר בסיטואציה מתוכננת, יזומה והייתי אומר גם שטנית, של ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ
ארדואן. את הסיבות להיפוך המגמות והאינטרסים מהפרספקטיבה הטורקית, פירטתי בהרחבה במאמרי
"תסמונת העם המופתע" שפורסם ב-News1 בתאריך 16.10.09, אבל ניתן היה למנף את מתקפת הזדון הטורקית לצרכים שלנו. דוגמה מובהקת לשלומיאליות, לאינפנטיליות ולפתטיות בחשיבה ובהתנהלות של משרד החוץ הישראלי, אפשר היה למצוא ברעיון ההזוי של איילון את ליברמן להשפיל את השגריר הטורקי. האיש זומן לחדרון שבו נכחו
דני איילון ועוזרו, והושב על ספה נמוכה. הסיטואציה המביכה לוותה בפסקול שבו איילון מסביר את המשמעות והחשיבות שהוא רואה בהושבתו הנמוכה של השגריר. מכל קשת אפשרויות התגובה לבוטות הטורקית נבחרה המביכה, הטיפשית והמזיקה ביותר. בתוצאה, כמובן שנאלצנו לזחול ולהסביר ולהתנצל, דבר שלא רק שגרע מכבודנו והעמיד אותנו בעמדת המתגונן, אלא גם הסלים את מערכת היחסים המידרדרת עם הטורקים והעניק להם עילה נוספת להשתלח בנו ביתר מרץ.
פרק זה נכתב בהסתייגות ובזהירות. בעוד ישראל מנסה לשקם את מעמדה הרעוע בעולם ובמקביל לעודד קואליציה שתפעל נגד הגרעין האירני, התבשרנו בתקשורת על מבצע עלום שהתקיים בדובאי. דווח תחילה על טרוריסט ותיק שנפח את נשמתו בעודו תקוע במיטה. ככל שהעניין התקשורתי סביב המוות הזה הלך וגאה, כן התרבו הפרטים שקשרו לכאורה את ישראל לביצוע. מערכת מצלמות הטלוויזיה שהייתה פרוסה במעגלים שונים סביב זירת המוות תיעדה תכונה רבה של קבוצת אנשים שיצאו, נכנסו, עלו וירדו בעיתוי ובמקומות שעל-פי מפקד משטרת דובאי קשרו אותם לאירוע.
אינפורמציה נוספת עסקה בדרכי המילוט של חברי הקבוצה ובתצלומי דרכונים שנותרו במלונות; הוברר כי מדובר בדרכונים מזויפים. כתוצאה מכך (בלי היכולת לקבוע אם מדובר בחשד מבוסס או לא), גורשו דיפלומטים שלנו מארצות ידידות והיחסים עם מדינות אלו הורעו באופן מהותי. וכאן אשוב להסתייגות שהבעתי בתחילת הפרק: אם אין לנו יד ורגל בפרשה זאת, הרי ה'זובור' שאנחנו חוטפים מהידידים שלנו חל כנראה מהסיבה הקלאסית של שנאת-ישראל. אבל אם ידנו במעש - אז שוב, מישהו כאן לא חשב עד הסוף ולקח סיכונים שבמבחן התוצאה אני לא בטוח שהיה לוקח אותם.
אסיים בפעולת השייטת לעצירת "משט הסיוע" של גורמי הטרור האיסלאמי, שתפסו טרמפ על תשתית של פתאים הומניסטים בעיני עצמם. סוף מעשה במחשבה תחילה. שלושה שלבים קודמים אמורים להתקיים לפני כל פעולה. שלב ראשון - הרעיון או הקונספט. שלב שני - התכנון. שלב שלישי - ביצוע. אנחנו כשלנו כבר בשלב הראשון. המטרה המוצדקת של ישראל הייתה שלא לאפשר את הגעת הספינות לעזה. ניתן היה לעצור את הספינות בלב ים על-ידי מכלול אמצעים אפשריים וקיימים מבלי להיכנס לפרטים, ואפשר גם היה כמובן להשתלט על הספינות ולהובילן ליעדים שבחרנו. האפשרות הראשונה הייתה תוקעת את משתתפי המשט בלב ים לחסדי אוהדיהם ושולחיהם, וישראל יכולה הייתה לשוב בשקט לנמליה ולהמתין למשט הבא. הדרך השנייה שנבחרה דרשה פעולה נקייה. השתלטות מהירה, אפס נפגעים וניווט הספינות באמצעות הכוחות שלנו. לשם כך (כמו לכל פעולה צבאית, ובמיוחד לפעולת קומנדו) נדרש מודיעין אמין ומדויק. מודיעין כזה לא היה. בתוצאה - הפעולה הייתה מסורבלת, מדממת והרת-אסון, החמירה את מצבה של ישראל ביחסיה עם העולם ובמיוחד פגעה שוב ושוב בהרתעה שלנו. מה שהצטייר על סיפון ה"מרמרה" היה גרוע ביותר לתדמית ולהרתעה. יחידת העילית של ישראל מוכה וחבולה נתונה לחסדיהם של בריוני המשט.
סיכום:
נראה לי שאירועים אלו משקפים את מיקומה של ישראל בסולם האווילות של טוכמן, שם ניצבת ישראל באחד משלביו הגבוהים של הסולם. ישראל, בנחישות ובבטחה, ממשיכה במרץ רב לפעול נגד האינטרסים של עצמה. אם לגברת טוכמן נותרו כושר הכתיבה והאנרגיות לעסוק בנושא מתסכל כזה, הרי שלבטח היא תשב ותכתוב ספר חדש - "מצעד האיוולת של ישראל".
הבעיה הנוספת, שהיא גדולה מהאיוולת (שבפני עצמה, כמו הטיפשות, היא אינה נסלחת), הינה חוסר היכולת ללמוד מטעויות והתכונה החסרה הזאת הפכה לגורלית בכל הקשור לקיומנו כמדינת היהודים. מספרים על תא"ל
אביגדור קהלני שיצא עם נהגו מנפח שברמת הגולן לפיקוד בצפת, ובסוף הירידה מהרמה הורה לנהגו לחזור לבסיס בנפח. כשהגיעו לשער הבסיס הורה שוב קהלני לנהג לחזור לכיוון צפת. "יש בור אחד שפיספסת", הבהיר לנהג המשתומם. אז זהו, שאיש אותנו לא יחזיר.
