דם חם יש גם בכפר מנומנם

אירן נמירובסקי כתבה את סוויטה צרפתית, הבלתי-גמורה¹ אבל נהדרת. היא גם כתבה את הסיפור האנטישמי, דוד גולדאר, ואת הספר כחום הדם, שתורגם לעברית אשתקד בידי חגית בת-עדה והגיע לידי רק עתה. כל ספר שונה וכולם דומים - אותה כתיבה שוטפת וכובשת, אותה ראיית אנשים מעמיקה ואותה דרך הסיפור, כך שהקורא נבלע בו. סיפורה האישי של הסופרת היהודייה, שלא ראתה את עצמה ככזאת, אבל הנאצים דווקא כן, מעורר עניין בזכות עצמו. אירן נמירובסקי נולדה באוקראינה, עברה לצרפת, הייתה לסופרת מצליחה וקיוותה לשרוד, אבל נלקחה לאושוויץ ונספתה בגיל 39. היא הצליחה להשאיר את בנותיה הקטנות בפריז והותירה בידיהן מזוודת-קרטון עם כתביה שלא הספיקה לפרסמם. אחרי ששים שנה הוצאו הכתבים מן הגניזה ועוררו תשומת לב עולמית, כשהבנות פרסמו אותם, והעולם הכיר בה כאחת הסופרות הגדולות במאה העשרים. הסיפור כחום הדם מתחיל באיטיות איכרית ומתאר את חייו של סילביו, זקן ערירי המתגורר בכפר הצרפתי, שאותו עזב כדי לעשות חיים ברחבי העולם וחזר אליו מבוגר ועייף, כשהוא מתפרנס ממכירת האחוזה והאדמות שהשאירו לו הוריו. המספר, שהוא גיבור הספר, הינו הדמות ההפוכה לחלוטין מן האיכרים, שאירן נמירובסקי ידעה לצייר ולתאר אותם כל-כך טוב. הם חמדנים, ספונים בבתיהם וסופרים בחשאי את רכושם, כפי שהיא עצמה מתארת: "איש איש חי בביתו על אדמתו, חושד בשכניו, אוסף את תבואתו, מונה את מעותיו, ואינו עוסק בכל השאר". מכירת הקרקע היא העבירה החמורה ביותר שיכול איכר לעשות. פחותה ממנה בגידת אישה בבעלה. ואילו המספר, אף שהוא מקמץ בדברים, מגלה מעט מעלילותיו עם נשים ברחבי העולם. עולמות שונים, אנשים הפוכים והעלילה שוזרת את אלה באלה. הסופרת היהודייה, שמאוד לא אהבה יהודים (את דעתה האנטישמית הביעה בספרה דוד גולדאר), אהבה את הכפר. היא מתארת בחום את האווירה הקסומה, אבל אינה מסתירה את ביקורתה על הכפריים. בכישרון רב היא מתארת את חשכת הלילות בין העצים והשיחים, את טחנת הקמח שעל גדת הנהר הרוחש ואת הדברים שמתרחשים שם. המוטו של הסיפור מופיע על הכריכה: "אנשים מסכנים! יש רגע מושלם, שבו כל ההבטחות מבשילות והפירות היפים נושרים סוף סוף. רגע, שבו הטבע מגיע אל סיום הקיץ, שעל פניו יחלוף עד מהרה, ואז מתחילים גשמי הסתיו. הוא הדין גם כשמדובר בבני אדם". הסיפור מתחיל בקצב איטי מאוד, קצב של כפר, ש"כלום לא קורה בו", אבל כתיבתה הקסומה של אירן נמירובסקי מושכת את חובב הספר להמשיך בקריאה ולהיכנס לעלילה בקצב האיטי של חיי כפר. לאט-לאט מתגלים עוד דברים ועוד פרטים, שמוסיפים להכרת הדמויות עד לסוף מפתיע. הסופרת אורגת סיפור בלשי בכפר המנומנם הזה. סיפור של אהבה, שהיא תוצאת חום הדם. להט הצעירים. זה סיפור בלשי, שמסתיים בדרך ערמומית המתאימה כל-כך לכפריים הללו. את ההקדמה לספר ("גני העדן האבודים של אירן נמירובסקי"), שכתבו עורכיו הצרפתים, הייתי מדפיס בסוף, אחרי שהעלילה נפרסה כולה בפני הקורא.