אני מוצאת את עצמי קוראת את הכותרות אבל לא מאמינה, מנסה להבין מה גורם לנו בתור מדינה להתקפל פעם אחר פעם, לא להילחם על צדקנו בעוז ולתת לשונאינו ולמכפישינו לצאת מכל אירוע כשידם על העליונה. מנסה להבין, אך לא מוצאת את התשובה לכך...
ושוב, כחלק ממסכת ההתקפלות וחוסר היציבות שלנו, במקום להראות לעולם שאנו דבקים בצדקתנו, שכל פעולותינו הן לצורכי הגנה על ביטחוננו - אנו פועלים בצורה חסרת כל היגיון, שמצדיקה את המשט הטרוריסטי ומוכיחה כי זו הדרך הנכונה לפעול דרכנו, כי דרך הטרור היא הדרך לנצח ולהקל את המצור על עזה.
וכי למה?! האם גלעד שליט ראה אור יום במשך 4 שנים? האם ביקרו אצלו נציגי הצלב האדום? האם הפלשתינים והחמאס נוהגים על-פי החוקים הבינלאומיים? האם ירי הקסאמים הופסק לחלוטין? האם פיגועי הירי הופסקו לחלוטין?
לצערי, התשובה לכל השאלות הללו חד-משמעית: לא!
ולא מספיק שאנו מקלים את המצור, אנו משחררים פעם אחר פעם את קלפי המיקוח שלנו. הפעם היה זה בכיר החמאס נאיף רג'וב, שבוודאי לפני שחרורו זכה לתנאים המפליגים שזוכים להם אסירים ביטחוניים בישראל: אוכל מרובה, תארים אקדמיים וביקורי משפחות. וגלעד שליט? 4 שנים רואה רק חושך.
נשאלת השאלה - היכן הנאמנות שלנו לחיילים שלנו? האם על-ידי כך אנו עושים הכל על-מנת לדאוג לביטחונם? על-ידי שחרור קלפי-מיקוח והקלה על המצור?!
חברים יקרים, מתי נחדול מדרך ההרס העצמי והחורבן, ונדאג לקיומנו? מתי?!
