ועדת החקירה הממלכתית לניהול משק המים מציבה מספר עקרונות בכל הקשור לניהול משק המים, תנועת המושבים מקבלת את העקרונות הבאים:
(א) יש להתייחס למים תמיד כאל מוצר במחסור,
(ב) יש לשמור על מקורות המים הטבעיים ו-
(ג) יש לקבוע יעדים אסטרטגיים מתוך בחינה כוללת של התועלות במובן הרחב ביותר אל מול העלויות במובן הרחב ביותר. יחד עם זאת, כאשר הוועדה קובעת ש"סך כל מחירי המים לצרכן צריך לשקף את העלות הכוללת" ברור כשמש שאם הצרכן הוא "האגודה החקלאית" (ולצורך העניין החקלאי בנקודת הקצה) מדובר בגזר דין מוות לחקלאות, כל ניסוח אחר אינו מתייחס באופן אמיתי למשמעויות שיש לאמירה שכזו.
לתפיסתנו, המושג המרכזי בדוח הוא "מדיניות של הליכה על הסף". מדינות של הליכה על הסף היא למעשה העדר מדיניות ומשילות שבנקודת הקצה באים לידי ביטוי בהעדר תכנון. במקרה של המים חוסר התכנון, הצבת מקלות בגלגלים כדרך פעולה של האוצר, אי ביצוע של החלטות ממשלה ובמקביל אי ווידוא ביצוע של הגורמים האחראיים מעידים על חוסר רצון של הממשל להתמודד עם סוגיות הליבה האמיתיות שנגזרות ממדיניות המים. סוגיות הליבה קשורות באופן ישיר לחקלאות, ואם להיות מדויק, ישירות למספר החקלאים ובטווח הארוך למדיניות הקרקע של מדינת ישראל. אין ספק שמשפט זה דורש ביאור מעמיק: לחקלאי שני גורמי ייצור עיקריים, מים וקרקע (וכמובן עבודה - אך מוצר זה איננו ציבורי) ובמדינת ישראל בה המים הם "תמיד מוצר במחסור" שני המוצרים מוגדרים כ"מוצר ציבורי" לכל דבר ועניין, לעיקרון זה השלכות מרחיקות לכת: מבחינת החקלאי, קרקע, ללא מכסת מים, מאבדת את תוחלתה הכלכלית (אם לא באופן מלא אז לפחות באופן ניכר). החקלאי קיבל את הקרקע כדי לשמרה אל מול האיומים השונים ואת המים ככלי שנגזר ממטרה זו.
מדיניות של הליכה על הסף בכל הנוגע למשק המים מייצרת מצב שבו החקלאי מאבד את הכלי המרכזי שניתן לו על-מנת לשמור על הקרקע. אם החקלאי אינו מועיל בתחום שמירת הקרקעות או-אז הוא מאבד את התועלת העיקרית שהוא מייצר בעבור המדינה. במצב כזה אין צורך לתמוך בו. אם כן, כעת אנו שבים לנקודת המוצא של העדר מדיניות ושואלים שוב, האם באמת אין מדיניות או שמא היא ישנה?! בנקודה זו אנו עוצרים ושואלים: האם במסגרת מגמות עולמיות של הפרטה ללא חשבון מדינת ישראל החליטה להפריט את אדמותיה, לא דרך רפורמות שעושות הרבה רעש אלא דרך פגיעה אקוטית בגורמיי היצור של החקלאי?
מדינת ישראל לא נותנת הסברים, היא מקצצת, כל שנה עוד קצת, וככה, לאט לאט, לא משאירה דבר מהמגזר החקלאי, ומדויק יותר לומר, לא מאפשרת לחקלאים הקטנים להתקיים ובכך מעודדת את התהליכים האבולוציוניים הידועים שמדגישים את היתרון לגודל - כל זה במסגרת מודל חוות אמריקני שלא מותאם בכלל למצב הקרקעות במדינת ישראל (הכלי במקרה כזה פשוט אינו נגזר מהיעדים הראויים).
כאמור, מאחורי המושג "מדיניות על הסף" מתחבא רעיון מהותי של ניהול סיכונים בתנאי אי-וודאות. אלא, שבניגוד לנושאים רבים שבהם ניהול סיכונים מתנהלים עפ"י שיטות ניהול בתנאי מידע מוגבל, בכל הקשור לקרקעות המדינה תפיסת ניהול הסיכונים חייבת להתנהל דרך פריזמה שונה לחלוטין, כאן לא מדובר במוצר חליפי, כאן לא מדובר בניתוח עלות-תועלת רגילים. תובנה זו מובילה אותנו לנקודת היחס באשר למדיניות ניהול משק המים, ולכן, משפט בסגנון: "סך כל מחירי המים לצרכן צריך לשקף את העלות הכוללת" הוא משפט שיכול להיות נכון במדינות רבות, אך לא במדינת ישראל, בעיקר נוכח מפת האיומים האמיתית ורמת הגמישות הנמוכה בה המגזר החקלאי מצוי היום.
כמו בכל נושא אחר דרישתנו זהה, גם לאחר דוח ועדת החקירה, תנועת המושבים דורשת מדיניות ברורה, בהירה ויציבה, כזו שתאפשר למגזר החקלאי לייצר תכנון ארוך טווח, כזו שתאפשר ליותר חקלאים לחזור לעיבוד אדמתם - ולא רק בפריפריה. לצערנו, אם המצב יישאר כפי שהוא היום, מסמך זה, יהיה נספח של ועדת חקירה אחרת, עצובה הרבה יותר: ועדת החקירה הממלכתית לבחינת איבוד אדמות המדינה.
