המלחמה עם חיזבאללה שחררה ישראלים רבים מהרמייה העצמית שהביאה אותם להאמין כי אין איום ממשי עליה מצד מדינות שכנות. הציבור הישראלי הגיב לאתגרי המלחמה באופן ראוי לשבח. אולם גם לאחר המלחמה המשיכו רבים, ובתוכם חלק גדול מהצמרת הפוליטית, להיצמד לתפיסות ישנות בדבר "שלום", המשקפות חשיבה הזויה ומקיימות קשר קלוש בלבד עם המציאות.
סוריה, שסבלה בתקופה ההיא מבידוד בינלאומי ושאפה לשבור אותו, השמיעה בחודשים שלאחר המלחמה קולות של רצון להגיע לשלום עם ישראל - אף שבאותה עת המשיכה לתת מחסה למנהיגי חמאס וארגוני טרור פלשתינים נוספים, הבריחה רקטות וטילים חדשים לחיזבאללה כדי למלא את המחסנים שהתרוקנו במלחמה, פעלה לערעור משטרים במדינות שכנות ובהן לבנון, עירק וירדן, והוסיפה להפיץ בתקשורת ובבתי הספר שלה עלילות דם אנטישמיות. התגובה הישראלית: בכירי השלטון נופלים איש על צוואר רעהו באושר ומצהירים על נכונותם הנלהבת למסור לסוריה את רמת הגולן תמורת "שלום".
הללו התעלמו לא רק ממניעיה האמיתיים של סוריה ומהתנהגותה בשטח, אלא משלל גורמים נוספים: משבריריותו של המשטר הסורי ומאי-יכולתו לערוב להסכם כלשהו, אפילו ירצה בכך; מן הקושי להגן על ישראל, ואפילו על מקורות המים שלה, בלי רמת הגולן; ומהעוגנים החזקים שיש במשפט הבינלאומי ובתקדימים הבינלאומיים לישיבתה של ישראל בגולן. רוחות הרפאים של "השלום" הוסיפו לצודד את לבם של רבים. כאשר נחשפו בתקשורת פרטים על "הבנות" שהושגו בין דיפלומטים-לשעבר מסוריה ומישראל בדבר ויתור על הגולן תמורת הצהרות מעורפלות על כוונות טובות, החלה המקהלה הגדולה של האליטות הישראליות לזמר בהערצה, מסוממת שוב מחזון של "שלום" שעל ישראל רק להושיט היד ולגעת בו.
בספטמבר 2007 השמידו מטוסים ישראלים מתחם שבו על-פי שפע של עדויות בנתה סוריה, בעזרתה של
קוריאה הצפונית, כור גרעיני. אולם אפילו בשעה שממשלת אולמרט נקטה פעולה כה נחרצת כדי לסכל את האיום הקיומי החמור שהציב משטר אסד, היא המשיכה לנהוג בסוריה כאילו הייתה שותף פוטנציאלי ל"שלום". במאי 2008 נתנה הממשלה פומבי לעובדה שישראל משתתפת בשיחות עקיפות עם סוריה, בתיווך טורקי. בכך, בלי שסוריה תשנה את התנהגותה, סייעה ישראל לסוריה לצאת מן הבידוד הבינלאומי שבו הייתה שרויה מאז רצח ראש ממשלת לבנון רפיק חרירי. נשיא סוריה
בשאר אסד חגג מיד בפאריס, בפגישות עם נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ועם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. המהלך של אולמרט ערער גם את מדיניותו של ממשל בוש, שביקשה לִגבות מהמשטר הסורי מחיר מדיני על תמיכתו בטרור בלבנון, בעירק ובישראל. למעשה, האמריקנים נזהרו בשמירת האינטרסים החיוניים של ישראל יותר מכפי שנזהרה ממשלת ישראל עצמה. אפילו דווח כי הנשיא בוש שאל את אולמרט מדוע הוא מוכן לוותר לסוריה על הגולן, כאשר ברור כי סוריה לא תיתן כל תמורה ממשית או אמינה.
חיבוק לאבו-מאזן ה"מתון"
לאחר מלחמת לבנון המשיך ראש הממשלה אולמרט לדבוק באבו-מאזן ולראות בו את הגורם המתון במחנה הפלשתיני. הוא הוסיף לעשות זאת גם לאחר שאבו-מאזן הצהיר בפומבי שעל היריבות המרה וקרבות הרחוב בין פת"ח וחמאס לפנות את מקומם למלחמה משותפת של שני הפלגים בישראל. בפברואר 2007, לאחר ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית והרכבת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס שתאמה במידה רבה את תכתיביו של האחרון, הזדרז אולמרט לחדש את המו"מ שלו עם אבו-מאזן. גם מסע ההכפשה המתמשך בתקשורת הפלשתינית נגד ישראל ונגד היהודים, ההסתה המתמדת להמשך העימות האלים, ואינדוקטרינציית הג'יהאד וההתאבדות במערכת החינוך של הרשות, לא הפחיתו כמלוא הנימה את התפעלותה של ממשלת אולמרט מאבו-מאזן ולא הוציאו מפיו של אולמרט, לפחות לא בגלוי, שום מילת ביקורת. אולמרט אף סייע לארה"ב לחמש ולאמן את כוחותיו של אבו-מאזן, אף על-פי שהלה הבהיר בגלוי שכוחות אלו יופנו בבוא היום נגד ישראל, ואף על-פי שניסיון העבר לימד, כי נשק והדרכה אמריקניים שקיבלו כוחות הרשות הפלשתינית משמש לרצח ישראלים.
השתלטותו האלימה של חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 לא הביאה להרהורים שניים, אלא להפך: ממשלת אולמרט חיבקה את אבו-מאזן ביתר עוז, והציגה אותו כמי שזקוק לתמיכה נוספת ולוויתורים נוספים מצד ישראל, לשם חיזוק כוחותיו ה"מתונים" לנוכח הצלחותיו של חמאס ולמניעת השתלטות הארגון גם על יו"ש. האירועים בעזה הניעו את ישראל לשחרר אסירים פלשתינים, ביניהם כאלו שהשתתפו בפיגועי טרור, למרות הניסיון המר והארוך המלמד שאסירים מסוג זה חוזרים לפעילות טרור ורוצחים ישראלים נוספים. ההפיכה בעזה שימשה גם צידוק לחנינה שהעניקה ישראל למחבלי פת"ח מבוקשים ביהודה ושומרון, ולתמיכתה בהמשך אימונם של לוחמי פת"ח בידי ארה"ב, אף שהללו הוסיפו לפעול נגד ישראלים.
במקביל, בזירה המדינית, גברו בישראל הקולות בזכות הצבת אופק של "פתרון קבע", והחל שיטפון של דיווחים בדבר הסכמה ישראלית לסגת עד לקו הירוק, פחות או יותר. מאחורי הדברים עמדה, כתמיד, המחשבה המשאלתית שלפיה ותרנות מספקת מצד ישראל תחזק "כוחות מתונים" מדומיינים ותסלול את הדרך ל"שלום".
את התלהבותו של אולמרט מה"פרטנר לשלום" לא ציננו אפילו דברי השבח שהרעיפו אבו-מאזן ואנשיו על הטרור נגד ישראל - אפילו לא כשהללו היללו את חיזבאללה לאחר עסקת החליפין ביולי 2008. בעסקה ההיא שחררה ישראל מחבלים רוצחים, ובתוכם סמיר קונטאר, ומסרה כמאה גופות מחבלים, וקיבלה בתמורה את שרידי גופותיהם של שני החיילים שנחטפו ערב מלחמת לבנון. לא השפיע על אולמרט גם מנהגו של אבו-מאזן לגנות בחריפות קיצונית כל תגובה ישראלית לטרור, תוך שימוש קבוע במונחים נוסח "פשע נגד האנושות" ו"טבח ברברי" (באוזני קהל מערבי, גינה אבו-מאזן גם את חמאס וקבוצות נוספות ברצועת עזה, בשל ההפגזות החוזרות ונשנות על ישראל. לעומת זאת, כשדיבר אל בני עמו, נסבה ביקורתו בעיקר על פעולות התגובה של ישראל בתחומי הרצועה).
ממשלת אולמרט החרישה גם נוכח סירובו העיקש של אבו-מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית. להכרה כזו קוראת, בין היתר, החלטת החלוקה של האו"ם מ-1947, המציינת במפורש שארץ ישראל המנדטורית תחולק למדינה ערבית ולמדינה יהודית. במקום להצביע על הסתירה שבין עמדתו של אבו-מאזן בנושא מהותי זה לבין הצהרותיו על רצונו בשלום, בחרו אולמרט והאנשים סביבו להשלות עצמם שבדרך אל השלום סתירה זו תתיישב בדרך כלשי. (לאחר הקמת ממשלת נתניהו, בעקבות הבחירות בפברואר 2009, העלה נתניהו את הדרישה שהפלשתינים יכירו בישראל כמדינה יהודית כתנאי הכרחי להתקדמות לשלום. אבו-מאזן דחה דרישה זאת בתוקף).
הנזק שגרמה ממשלת אולמרט באימוץ העקשני של אבו-מאזן כשותף ל"שלום", גם כשדיבוריו ומעשיו הראו בלי הרף שלא לשלום מועדות פניו, לא הסתכם רק בהכנתו של הציבור הישראלי לוויתורים מסוכנים, תוך יצירת מצג שווא של קיום שותף אמין בצד השני. ביחסה הסלחני לאבו-מאזן, איפשרה ישראל את המשך מעורבותה של הרשות הפלשתינית בטרור, ואת המשך ההסתה מצדה, ואף מצד אבו-מאזן עצמו, בתקשורת הפלשתינית, במסגדים ובבתי הספר.
גם אם גינוי ברור מצד ישראל להסתה הרצחנית ולתמיכה בטרור ברשות הפלשתינית לא היה משנה את התנהלותם של אבו-מאזן ושל אנשיו, היה בכוחו להשפיע על תדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית. שכן תדמית זו מעוצבת, במידה רבה, על-ידי שתיקתה של ישראל שאינה מגיבה לתוויות שמדביקים לה שונאיה ואינה טורחת די הצורך ליידע את העולם באיומים המרחפים עליה. במידה לא מעטה, משקף דפוס התנהגות זה של ישראל את אשליותיה המוכרות מימי אוסלו בדבר התועלת שבהימנעות מהרגזת שותפים ל"שלום".
המחשה לתופעה זו ניתנה בוועידת אנאפוליס שכינס הנשיא האמריקני בוש בנובמבר 2007 לקידום המו"מ בין ישראל והרשות הפלשתינית. בנאומו באנאפוליס תבע ראש הממשלה אולמרט את "הפסקת הטרור, ההסתה והשנאה", ועם זאת כינה את אבו-מאזן "ידידי" ולא אמר דבר על הטרור ועל ההסתה שמייצרת מפלגתו של אבו-מאזן עצמו, פת"ח. נוסף על כך, על-פי דיווחים, הסתירו אנשי אולמרט מכלי התקשורת עד תום הוועידה את הידיעה שרוצחיו של תושב השומרון עידו זולדן, שפעלו ימים אחדים לפני הוועידה, היו שוטרים פלשתינים חברי פת"ח. הישראלים סברו כנראה שגילוי זה יקלקל את האווירה באנאפוליס.
מה שלבני לא אמרה
הנזק שגרמה הצנעת האמיתות הקשות על אבו-מאזן ועל הרשות הפלשתינית בשם ה"שלום", נוגע גם ליחסיה של ישראל עם מדינות אחרות. כך, למשל, בדבריו באנאפוליס הכריז אולמרט: "השלום שנחתם בין ישראל למצרים...הוא בסיס של יציבות ותקווה באזורנו. שלום זה משמש דוגמה ומודל ליחסים שנוכל לבנות עם מדינות ערב". אלא שמאז חתימת הסכמי קמפ-דיוויד בין ישראל ומצרים, כמעט שלושה עשורים קודם לכן, הגבירה ממשלת מצרים את התקפותיה על ישראל ועל היהודים בכלי התקשורת הרשמיים שלה. לדוגמה, בראשית 2007 רואיין בטלוויזיה המצרית, הנשלטת ישירות בידי ממשלת מצרים, "מלומד" שאישר כי היהודים אכן משתמשים בדם ילדים גויים להכנת מצות. חודשים אחדים קודם לכן פרסם העיתון הממשלתי הגדול במצרים, אל-אהראם, מאמר מאת המוּפתי של מצרים שטען אותה טענה.
שתיקתה של ממשלת ישראל לנוכח ההסתה האנטישמית בחסותה של ממשלת מצרים, ממש כמו היעדר התגובה הישראלית להשמצות ולהסתה מצד הרשות הפלשתינית, יוצרת בציבור הישראלי תפיסת מציאות כוזבת. שתיקתה של ישראל גם מאפשרת למצרים להמשיך בהפצת עלילות הדם נגד היהודים, ודברי בלע נוספים נגד ישראל ונגד היהודים, בלי שיופעל עליה כל לחץ לחדול מכך. ושוב: התייחסות הולמת מצד ישראל, גם אם לא הייתה משנה את התנהגותם של המצרים, הייתה לפחות מספקת לדעת הקהל העולמית תמונה מלאה יותר של האיומים שאיתם מתמודדת ישראל.
ההקבלה בין סלחנותה של ישראל כלפי הרשות הפלשתינית בראשות אבו-מאזן לזו שהיא נוהגת כלפי מצרים אינה נגמרת כאן, אלא מוליכה אותנו, שוב, לימי ועידת אנאפוליס. כשם שעל-פי דיווחים הסתירה ממשלת אולמרט מידע על זהותם של רוצחי עידו זולדן, כך, שוב על-פי דיווחים, היא דחתה אז את המלצת צה"ל למסור לאנשי מפתח בקונגרס האמריקני קלטות וידאו שבהן נראים כוחות מצריים מסייעים למחבלי חמאס להסתנן ממצרים לרצועה ולהבריח לשם כלי נשק וחומרי חבלה. הממשלה נהגה כך, אף שחבירתה זו של מצרים לחמאס מגבירה את האיומים על ישראל ומהווה הפרה של הסכמים רבים בינה לבין מצרים.
ביקורת חריפה נמתחה בישראל על שרת החוץ לבני בשל הסתרת הקלטות, עד שלבסוף, בשלהי דצמבר 2007, התייחסה לבני בפומבי להתנהלות מצרים לנוכח ההברחות והגדירה אותה "גרועה" ו"בעייתית". ועדיין, לבני לא הזכירה שהתנהגותה של מצרים סותרת את מחויבויותיה בחוזה השלום עם ישראל ובהסכמים נוספים, מאוחרים, שהתלוו לרשות שנתנה ישראל למצרים להציב כוחות נוספים לאורך גבול הרצועה למטרות שיטור. לבני גם לא ציינה שהפרות אלו מסכנות את ישראל באופן חמור. במקום זאת היא הסבירה שההברחה "פוגעת ביכולת להתקדם בתהליך המדיני עם הפלשתינים" ובסיכוי להשיב את רצועת עזה לשליטתם של הזרמים "הפלשתינים הפרגמטיים" (כפי שכינתה ברוב אדיבות את פת"ח).
בחודשים האחרונים של 2008, סירב חמאס להאריך את ההפוגה, ה"תהדייה" - שבמהלכה, למעשה, המשיך להפגיז יישובים ישראלים סמוכים לרצועת עזה - והגביר את קצב שיגור הרקטות ופצצות המרגמה. ממשלת אולמרט הגיבה במתקפה אווירית וקרקעית שארכה שבועות אחדים, מבצע "
עופרת יצוקה". בימי הלחימה התקיים מו"מ עם מצרים ועם מדינות מערביות, שנועד להוביל להסדרים שישימו קץ להברחת הנשק ממצרים לרצועה. אלא שההברחות נמשכו בימי המבצע, וגברו בשיעור חד לאחר שהופסקה האש. גם עתה כמעט לא נשמעה מפי דוברים ישראלים רשמיים ביקורת על גישתה הבלתי רצינית של מצרים בסיכול ההברחות.
נטייתה של ישראל להתעלם מעוינותן הפעילה של שכנותיה, מתוך תקוות הזויות שהדבר יקרב אותה לשלום, חלה גם על שכנות קרובות פחות.
בתקופה שלאחר מלחמת לבנון, היללו אולמרט ושרים אחרים בממשלתו את הסעודים שהקימו לתחייה את תוכנית ה"שלום" שלהם מ-2002. התוכנית, על-פי הנוסח שאישרה בשנה ההיא הליגה הערבית, קוראת לישראל לסגת מכל השטחים שתפסה במלחמת ששת הימים, ולהסכים לפתרון בעיית הפליטים הפלשתינים "על-פי החלטת עצרת האו"ם 194" (שהפלשתינים ותומכיהם מפרשים כמעגנת את "זכות השיבה") בתמורה להכרה בה מצד מדינות ערב. התוכנית הסעודית נולדה, ככל הנראה, על-רקע רצונה של סעודיה לשקם את תדמיתה שנסדקה, בעיקר בארה"ב, לאחר מתקפת 11 בספטמבר 2001. אז נחשף תפקידם המרכזי של אזרחים סעודים בארגון התקפת הטרור, ובעקבות זאת הופנתה תשומת הלב התקשורתית למימון הסעודי הניתן למסגדים ולבתי ספר ואהביסטיים קיצוניים בארה"ב המקדמים לוחמנות ג'יהאדית ושנאה כלפי לא-מוסלמים.
התעניינותו הפתאומית של בית המלוכה הסעודי בהשכנת "שלום", ובהנהגת מחנה ערבי "מתון" לנוכח הרדיקליזם מבית מדרשה של אירן, לא היתרגמה מעולם, לא ב-2002 ולא בשנים שלאחר מכן, לכדי מיתון כלשהו של ההסתה האנטי-יהודית בתקשורת הסעודית, במסגדים בסעודיה ובמערכת החינוך שם. לא ניכר שינוי גם בייצוא הסעודי של הרדיקליזם הוואהביסטי, האנטי-נוצרי והאנטי-יהודי.
על מידת הנאמנות של סעודיה למחויבויות בכלל, ולכאלו הנוגעות בישראל בפרט, אפשר ללמוד ממה שעלה בגורל ההתחייבות שנתנה בנובמבר 2005 להסרת החרם מעל ישראל, כתנאי לקבלתה לארגון הסחר העולמי: סעודיה ממשיכה בחרם. בכירי ממשל סעודים אף הצהירו בגלוי על דבקותם בחרם. ב-2006 אירחה סעודיה את המפגש השנתי שעורך ארגון מדינות האיסלאם לממונים על אכיפת החרם בכל מדינה.
למרות כל זאת, נמנעו אולמרט ושריו ממתיחת ביקורת על סעודיה בשל המשך הפצת האנטישמיות, החרם על ישראל ותרגום התעמולה האנטי-ישראלית למדיניות. במקום זאת, הם ניסו ליזום מו"מ על בסיס הצעות ה"שלום" הסעודיות.
בחירות וחילופי שלטון
החקירות שנערכו לראש הממשלה אולמרט, בדבר חשדות למעשי שחיתות בעת שהיה ראש עיריית ירושלים ובעת שהיה שר המסחר והתעשיה, גרמו לו להודיע ביולי 2008 כי לא יתמודד בבחירות המקדימות לראשות מפלגת קדימה. המנצחת בבחירות המקדימות בספטמבר הייתה שרת החוץ
ציפי לבני. אולמרט התפטר, ולבני ניסתה להרכיב קואליציה בראשותה, אולם היא לא הצליחה. בסוף חודש אוקטובר הודיעה לנשיא המדינה על הכישלון, ומדינת ישראל נכנסה למערכת בחירות.
אולמרט המשיך בינתיים לכהן כראש ממשלת מעבר ולנהל מדיניות המבוססת על האמונה שוויתורים מספיקים מצד ישראל יובילו לבסוף ל"שלום". הציבור הישראלי, לעומת זאת, התרחק מאמונות אלו. הוא היה נתון עדיין תחת השפעתה של מלחמת לבנון, וראה בה תוצאה של נסיגה חפוזה ופוחזת שבוצעה ברוחם ההזויה של ימי אוסלו ושל מדיניות ביטחון חסרת אחריות בשנים שלאחריה. גם רישומו של כישלון הנסיגה מעזה עוד עמד באוויר, ואף עופף בו, באוויר זה, בדמותן של רקטות הקסאם. בבחירות הכלליות שנערכו ב-10 בפברואר 2009, העלו מפלגות הימין את כוחן לכדי 65 מנדטים, בעוד קדימה, מפלגות השמאל והמפלגות הערביות קיבלו 55 מנדטים בלבד.
יו"ר הליכוד
בנימין נתניהו הרכיב קואליציה שכללה, נוסף לליכוד, מפלגות ימין ומפלגות דתיות, וכן את מפלגת העבודה. לנוכח האתגרים הגדולים, בעיקר אתגרי הביטחון, שניצבו בפני ישראל, שאף נתניהו להקים ממשלת אחדות לאומית שתכלול את כל המפלגות הגדולות, אך יו"ר קדימה ציפי לבני בחרה שלא להצטרף לקואליציה.