זה היה אתמול. הייתי שקוע לי כדרכי בכורסה, עיני עוקבות אחרי מסך הפלזמה המרצד שעל פניו מתרוצצים אחוזי תזזית, עשרים ושנים גברים צעירים "רודפים" אחרי כדור אחד, מחציתם כחולים ומחציתם לבנים, ואיתם שלושה לבושים צהוב ושחור מנסים לשמור עליהם שלא יהרגו אחד את השני.
לרודפי הכדור תסרוקות שונות וקעקועים, הם מזיעים, ומדי פעם יורקים לדשא, אולי כדי להשקותו? מסביבם קהל צורח ומצרצר של אלפי פרצופים חלקם צבועים ומחופשים, בהמולה זבובתית מזמזמת על איזה נבלה הנרקבת בשדה, ונקטעת מפעם לפעם בדברי פרשנות, להג של ממש.
היה קטע שבו שחקני איטליה (הכחולים) תקעו את הכדור בשער המרושת של סולבקיה, ופתאום התחילו לרוץ ולנוע במהירות מוגזמת מעוררת, והייתה שם אפילו איזה החמצה שלהם, באחת ההתקפות, שסחטה מפי שאגה פתאומית שהקפיצה מהמטבח את אשתי החרדה לשלומי. ואז, אני נשבע, שמעו אזני אנחה ואת ארבעת המילים נהגות בעברית מדוברת בקול בס עמוק: "אלוהים אתם ממש דפוקים!"...
כיוון שטוני הבס מעולם לא הופקו ממיתרי קולה של זוגתי, התחילו עיני לשוטט בחדר וחזרה אל הצג המרצד בחיפוש טורדני אחרי מקור הקול העמוק. לא מצאתי סיבה הגיונית שזה יפלט מהפלזמה.
איתי בחדר היה רק בולי, ראשו היה זקוף ועיניו עקבו אחרי. קמתי מהכורסה ופתחתי את דלת הכניסה לראות אולי מישהו עומד בחוץ. לא היה שם איש. החלונות היו סגורים כי המזגן פעל לקרר את האווירה.
ניגשתי לוויטרינת הזכוכית התבוננתי החוצה, אולי מישהו שאין לא פלזמה, תלוי בחוץ בגובה של שש קומות, וצופה איתי מבחוץ במשחק? אבל בחוץ נראה הכל שקוף וידוע.
נגשתי לאשה למטבח, אולי הרדיו פתוח בגל"צ ומתנהל שם איזה דיבור מתחכם שייצר את המשפט המוזר הזה? 'את מקשיבה לרדיו' שאלתי? היא הייתה עסוקה עם הכלים בכיור, העיפה בי מבט כעוס משהו. חשתי כנראה שאני מטריד...
'אני יכולה לשמוע רדיו כשאתה שואג כמו איזה מופרע'? סיננה. לאחרונה היא מגלה סימני קוצר רוח גוברים כלפי.
'מי מנצח'? שאלה, מנסה לגלות עניין ולהפגין השתתפות. 'הלבנים, אבל הכחולים מתעוררים', השבתי. 'חה חה חה מצחיק מאוד', השיבה נעלבת מהתשובה המזלזלת שלי.
'אמרת קודם משהו בקשר לכדורגל'? שאלתי. 'את כל מה שיש לי להגיד אתה כבר יודע', השיבה מתבוננת בי, מנסה להבין לאן אני חותר. 'מישהו אמר "אלוהים אתם ממש דפוקים", עניתי מתבונן בה בחשדנות.
'מי שזה לא יהיה נראה שהוא צודק' השיבה. 'אולי הצד השכלי שלך התחיל להביע את דעתו סוף סוף'? הוסיפה באירוניה.
'למה אתה לא שואל את בולי, אולי זה הוא'? גיחכה אחרי, כשפניתי מוטרד לשוב לכורסא.
בולי ישב במקומו ועיניו עקבו אחרי. נדמה היה לי שהוא קרץ בעינו השמאלית. אבל כבר ראיתי אותו "קורץ".
לבולי, בולטס בשמו הרשמי החרוט, יש ראש גדול ופנים מכובדים. הקמטים העמוקים הסימטריים בלחייו וזוג עיניים שחורות נבונות מעניקים לו את הארשת הזאת. כשהוא מלווה אותי בגן או ברחוב הוא רגוע ובקושי מתייחס לבני מינו.
בולטס הוא בולדוג טסמני מרשים עם תעודות, יש לו מבט של איזה הוגה דעות מעמיק ועטור בהכרה אקדמאית.
'מה אתה מסתכל עלי' הפטרתי לעברו בעודי מתיישב בכבדות בכורסא.
'מצטער נבהלתי ונפלט לי' נשמעו בחלל ארבע המילים באותו בס עמוק. זינקתי ממקומי! מה קורה כאן? האם אני מתחרפן?!
התבוננתי בכלב במבט מלוכסן. ראשו היה מוטה קלות עיניו נעוצות בי, פיו סגור. עינו השמאלית קרצה שוב. נענעתי נרעש את ראשי לעברו בשאלה, לתדהמתי הוא נענע אלי בתגובה. המילים נעתקו מגרוני הייתי נרעש.
אולי אני מאבד את השפיות? ואם זה כך? לך ותסביר לאשתך שאתה משוחח עם הכלב... מוטב שהאישה לא תדע בטרם אני אשתכנע! זה היה חזק יותר אפילו מהמונדיאל! בהחלטת אינסטינקט תפסתי ביד אחת את הקולר סביב צווארו ופניתי לדלת, ביד שנייה תלשתי מהוו את הרצועה ותוך שניות היינו בדלת הפתוחה, פנינו אל המבואה.
'אני יוצא עם הכלב'! סיננתי בקול ניחר לאשתי במטבח.
'איזה כלב? ממתי הכלב? מה כבר? מה קרה? המשחק נגמר? תסגור לפחות את הטלוויזיה, מתי תחזרו...?' עוד הספקתי לשמוע לפני שנבלענו במעלית.
בגן העירוני, בפינה נידחת על ספסל צדדי, מוסתר מאחרי שיח בוגונביליה פורח, התוודענו לראשונה...
'אתה מדבר עברית'? לחשתי בהיסוס.
'מה זה עברית'? השיב בעברית. לשונו שלוחה מפיו הלח.
'איך אתה עושה את זה'? עניתי, מתעלם משאלתו.
'איך אני עושה מה'? ענה סוגר את מלתעותיו מתבונן בי כהרגלו.
'איך אתה מדבר אלי'? עניתי מתחיל לעבד סבלנות.
'אין לי מושג, למה אתה מתכוון'? שלח את לשונו, ניביו החדים מלבינים בצידי שפתיו הקהות רטובות.
'אף פעם לא דברת אלי בשפתי'. פזלתי לצדדים נראה לי שהכלב מתחכם אתי.
'מה זאת שפתך? למה אתה מתכוון? ראשו הוטה באלכסון עיניו עקבו אחרי אוזניו הזדקפו.
'אל תתחכם איתי! אתה תמיד נובח, פתאום אתה מדבר? אתה מסתלבט עלי'? לאן הגעתי שחשבתי הכלב שלי מסתלבט עלי?...
'מה פתאום מסתלבט? אולי לך קרה משהו? אני מדבר/נובח כמו תמיד'. הוא החל להראות סימני קוצר רוח כלביים.
'למה התכוונת, ב"אלוהים כמה אתם דפוקים"? שיניתי כיוון כי הרגשתי שהשיחה לא מתקדמת. אולי אצלי קרה באמת משהו?
'למה יכולתי להתכוון? חשבתי שאלוהים צריך להתנהג יותר ברוגע' הוא חזר והתיישב על אחוריו.
'מי אלוהים? למה אלוהים? מה אלוהים קשור לכאן? מה אתה מקשקש'? זנבו קפא.
'אתה האלוהים! מה אתה מיתמם'? אני נח לי על השטיח ופתאום אתה שואג בקולך האלוהי'. התרעם.
'מאיפה אתה מביא פתאום את אלוהים לכאן'? אני בן אדם ואתה כלב! ותעזוב את אלוהים בצד! לרגע שכחתי עם מי אני מדבר. חשתי שאני מאבד שפיות. יושב לי על ספסל שבור בגן מאחרי שיח בוגונביליה מלא פרחים לבנים ומתווכח עם הכלב שלי...
'אתה גידלת אותי'? שאל.
'כן' השבתי.
'אתה מאכיל אותי'? הוסיף.
'זה נכון' הסכמתי.
'אתה פוקד עלי ואני מציית'?
'יש בזה משהו' הפטרתי.
'את מי אני אוהב'? נבח.
'ככל הנראה שאותי' הודיתי.
'למי אני מתפלל'? 'ממי אני מצפה שיושיע אותי'?
?..?..? נעתקו מפי המילים...
'אז אתה האלוהים שלי'! פסק בנימה החלטית נובחת.
'מעולם לא שמעתי את תפילותיך' ניסיתי בניסיון אחרון לערער אמונתו הנחושה.
'אז איך תסביר שהן נענות'? אני נשבע שהייתה נימת גיחוך, שלא לומר צליל זלזול. לך תתווכח עם היגיון של כלב...
לפתע חשתי בכובדה של אחריות שמעולם לא עלתה בדעתי קודם. מבטו נראה עמוק. קמטי קפלי פניו העמיקו והעניקו להם ארשת מכובדת מאי פעם. לפתע נזכרתי בפנים אחרות מפורסמות חרושות קמטים עם שפע של שפם ורעמת שיער מלבינים, האחד הראשון, שפסק פסק אלוהי, שהכול נוהג באופן יחסי בעולמנו...
'שמע, אין בזה כל היגיון' התעשתי אחרי רגע ארוך. 'הרי אלוהים בורא יש מאין, אני לא בדיוק בורא, ואיך זה מסתדר לך'?
'אמור לי, אני דומה לפיקינז? איזה קשר יש ביני ובין היצור הקטנטן הנבחני המכוער המעצבן הזה'? נראה שהיה לו מענה מוכן
'איזו ישות מסוגלת לפתח הבדל כזה בין שני יצורים חיים, ולכנות את שניהם כלב'?...'ולמי הפתרונים'?... השלים בנימה מנצחת.
הייתה שתיקה ממושכת. אני הרהרתי במינוי המאוד מכובד לו זכיתי מכלבי. ולא בטוח שאני בכלל ראוי לזה?...
הייתה שתיקה, שקענו בהרהורים, היה שקט מוזר. רק נשיפותיו הקצובות והמקררות מלשונו השלוחה הפרו את הדממה... אחרי שעה ארוכה של שקט נשמע ציוץ התראה מהסלו' תזכורת למונדיאל ולמשחק שישודר בשעה 21:00.
קמנו, סביב שרתה כבר חשכה מופרעת בכתמי אורותיהם הקלושים של פנסי הגן, שצללי עלוות העצים שיחקו בהם קלות.
'אף מילה לאישה' סיננתי כשעלינו במעלית, בולי הנהן בראשו. אלוהים או לא, חשבתי, את השכינה צריך להכניס הביתה בזהירות ובהדרגה....
נכנסנו שתי דקות לפני שעת השין, בולטס מיהר לקערת המים שלו, קולות שליקלוקו מלאו את הסלון, שקעתי בכורסא, תולש את השלט מהמתלה ממהר להפעיל את הפלזמה. כנראה לאלוהים, לפחות לזה של הכלב יש כמה חולשות אנושיות...
האצטדיון שעל המרקע כבר געש! המקדש הירוק שבו "יש אלוהים" ושבו "אלוהים הוא גדול" גם כשהוא "מצוי בפרטים הקטנים"... כוהניו עומדים בשורה מאזינים ביראה להימנונים.
בול התפרקד לו על השטיח מעיף מבט קצר באלוהיו שעל הכורסא, מניח ראשו בין כפותיו הקדמיות השחורות, כתם רטיבות הלך והתפשט על השטיח מסביב לחוטמו השחור, שארית המים שאגרו קפלי שפתיו בעת השליקלוק.
