ביום אחד בהיר, מואר על-ידי השמש היוקדת, מצאתי סוף-סוף את השביל אל שיריה של המשוררת אדלינה קליין. מעט צולעת בהבחנות, אך נאחזת במקל הניחושים ובתכתיבי נפש והיגיון, אנסה להביע את החוויה של הטיול המהנה בערוגותיה.
"בְּצַמָּתִי מִילְּיוֹן קוּרִים שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת" (עמ' 152) - המחשבות הללו מוצאות את ביטוין, בשירים הפילוסופיים והפיוטיים של המשוררת.
"שמש חומות" (עמ' 60) מלווה חלק מהשירים ו'מאירה' אותם היטב. על אחרים רובץ 'צל' כבד וקשה להבחין ולפרש את הרכבם. כל קורא עשוי לפרש כהבנתו, ולא תמיד יקלע לאמת השירית.
משם, פונים ל
"שְׁבִיל מוֹלִיךְ עֲקֵּבוֹת" (עמ' 138) וננסה לעקוב אחר העקבות.
הכותבים בכלל והמשוררים בפרט, התברכו בעין חדה ובוחנת, בכך שהם יכולים להצחיק, לרגש ולהביא לדמעות תוגה, שמחה, או רוממות רוח. גם בשיריה של אדלינה ניתן למצוא את כל אלה ואפילו יותר. חלק מהשירים מרומזים ורשומים כמו 'ציור מופשט'. רבות המטאפורות בשירתה והן קליטות בבהירותן המפתיעה ומרגשות ביותר.
אותי הרשימו הזכרונות מגיל הילדות והגעתה של המשפחה לירושלים, שהגישה להם
"מַרְבַד קְסָמִים" (עמ' 10). נפשה של המשוררת
"דְּבֵקָה בֶּהָרִים". מראות הטבע ונופיה של ירושלים, הפכו לחלק בלתי נפרד מפסגת השראתה. ובכתיבתה מֻטבע ללא ספק חוֹתַם אהבתה לעיר.
הבזקי זכרונות מילדות ופרקי אוטוביוגרפיה משולבים בשיריה. האֵם
"הַאֲצִילָה וְהַנְּעִימָה" מהשיר: "איש האלטיזכן", בהגיעה ארצה, מכרה את כל היקר לה - והשתִיקה של בני המשפחה הייתה כזעקה (עמ' 16). תחילה מנותץ החלום, שבהמשך עוד יתגשם. היה צריך להתרגל למראות ול
"מִנְהֲגֵי אֶרֶץ אֶַחֶרֶת" (עמ' 22).
שיר מאוד מרגש בו ישנה הערצה מהולה בעצב כלפי אמה העובדת כה קשה לפרנסתה בחוץ, בעודה פועלת ללא הרף למען בני ביתה הקרובים, ומרעיפה על כל סביבתה הקרובה והרחוקה אך חן וחסד ורחמים בכל עזרה אפשרית, הנה לעצמה אינה ערה כלל וכך נרשם (עמ' 30):
"אֵינֵךְ רוֹאָה אֵיךְ אַתְּ קוֹרֶסֶת בַּכְִּבִישׁ בַּדֶּרֶךְ בָּה הָלַכְתְּ יְשָׁרָה וּזְקוּפָה". האֵם אינה מבחינה כי כלו כוחותיה והיא קורסת מרוב עייפות פיזית שצברה.
גם לדמותו של אביה יש לה הערצה רבה:
"דְּמוּתְךָ חֲרוּטָה בַּשַּׁעַר" (עמ' 42);
"נַפְשְׁךָ שָׂבְעָה מְרוֹרִים וְרוּחֲךָ עֲשׂוּיָה כִּפְלָדָה". האב עבד קשה במיני עבודות כדי לשפר את איכות החיים, עד שמצא את יעדו בתעשיה הצבאית.
"מָצָאתָ אֲבֵדָה נוֹשָׁנָה, צִיּוֹנוּת דַּרְכְּךָ מוֹלֶדֶת וַהֲגַנָּה". וכך מסיימת את השיר:
"הוֹתַרְתָּ אַךְ מַעֲשִׂים טוֹבִים בְּדֶרֶךְ הַשַּׁעַר, מֵהֶם אֲני נִיזוֹנָה".
השיר "שעונים של הורי על ידי" מתאר חוויה טראומתית שעברה במכס בגולה כילדה (טרם הפלגתם לישראל), אולם מה שחיזק את רוחה הם האהבה, האמון והביטחון אשר שאבה מהוריה:
"שָׁבָה אֲנִי אֶל חֵיק הוֹרַי/נוֹשֶמֶת תִּקְווֹת נוֹשֶׁמֶת אוֹתָם" (עמ' 162).
באחד השירים מוזכרת העיר תל אביב:
"בָּתִים דְּמוּיֵי אֳנִיוֹת /מַנְצִיחִים עָתִיד/ שָׁאוּב מֵהֶעָבָר" (עמ' 28) - תיעוד עברה ההיסטורי של העיר הקטנה, מול המגדלים שצמחו בה ושינו ללא הכר את פני העיר בת המאה, עיר העתיד.
בהמשך, יש מעין התנצחות פנימית בין הילדה שהגיעה ארצה כעולה חדשה (בעוד את שורשיה השאירה מאחוריה), וכאן בישראל ינקה זהות חדשה צברית-ישראלית.
"אֶרֶץ גְבוּלוֹת שֶׁנָּטַשְׁתִּי/שָׁרָשָׁי עִמִּי כָּאן" (עמ' 134). ההתנצחות הפנימית נהפכת על פיה והשורשים של מחוז ילדותה בגולה מקבלים את צביון המקום העכשווי.
'מחוזות הילדות' שבים ונשנים בשירתה (עמ' 136):
"חָפְשִׁי מִתְגַּלְגֵּל בָּרוּחַ פִסָּת זִכָּרוֹן שֶׁנוֹתָר". מעין פסיפס זיכרון מראות, אותן חוותה בילדותה כמו את:
"לִקוּי חַמָּה שֶׁל חוֹרֶף בִּקְלוּז'" (עמ' 110-108), שם שיחקה ב"חַרְצִנֵּי מִשְׁמֵשׁ" עד לחיווי ליקוי החמה.
בשירים רבים מביעה המשוררת רגישות לאומית במלחמות ישראל נגד הקמים לכלותה. את המצב הקשה בארץ, היא כואבת ביומיום. הפיגועים הקשים פוגעים באנשי שכונתה בעיר:
"הַדָּם זוֹעֵק וְנוֹטֵף וְזוֹעֵק./הַמִּשְׁפָּחוֹת נוֹתָרוֹת עִם הַשְּׁכוֹל" (עמ' 50-48). השיר "לֹא נוֹעֲדוּ עֵינֶיהָ//לִרְאוֹת מֶרְחָב מַקְפִּיץ טוֹבֵל בְּחִדְלוֹן חוֹתָם גַּס" (עמ' 56) אך מחזק את סלידתה מהמלחמות.
המשוררת אינה פוסחת מלהביע דעתה על האינתיפאדה, באשר המעשה הנתעב של המתאבדים לא נעשה
בתום לב, כי אם מבוצע בידי חוליות מרצחים חסרי-מצפון. והיא מצביעה ומאשימה (עמ' 82):
"רִקּוּד הָאַלְפַּיִים וְאֶחָד סְפוּג הַדָּם"...//..."לְהֶבְזֵק מַצְלֵמַת הָרֶגַע/שֶׁנֶּחֱרָט לָנֶצַח". השיר מזכיר את רציחתן של תיכוניסטיות שהלכו לבלות ערב יום שישי בדיסקוטק, במזח בתל אביב, משם לא שבו עוד לביתן.
שיר מרגש במיוחד מוקדש ללוחם בן-משפחה, שנפל בגבורה בלבנון. "בנפול בן" (עמ' 84):
"חֲלוֹם שֶּׁפָּסַק עֵת רְסִיסֵי הַטַּל בָּכוּ".
ישנם בספר גם שירי שואה, כמו "מטוסים כעופות דורסים" (עמ' 24):
"כִּמְעַט וְאֵין שָׁמַיִם/נוֹשְׁקִים לַבָּתִּים הַזְּרוּקִים./כִּמְעַט וְהַצֵּל הַחוֹלֵף חוֹנֵק אֶת הִשְׁתַּקְּפוּת הָאוֹר/בַּהַפְצָצָה הַקִיּוּמִית".
בשיר "לוח" (עמ' 118-116) ישנו תיאור מרתק בין איש הוראה, הנושא עימו את אוצרו היקר מכל, הלא הוא 'הלוח' המסמל קידמה ונאורות, בעוד סביבו מתנהלת מלחמה אכזרית חסרת תכלית, חסרת מטרה. וכך לשון השיר:
"מְטוֹסִים נוֹשְׂאִים מִטְעֲנֵי שְׁמָד/כַּדוּרִים שׁוֹרְקִים מַעֲלִים אֵפֶר/יִלְלָתָם כְּשֶׁל תַּנִּים/טֶרֶם הִסְתָּעֲרוּת עַל הַפֶּגֶר".
ולאחר כל זאת, המשוררת מעוררת את נושא 'השלום' ושואלת:
"מַהוּ שָׁלוֹם"?/ הַאִם בַּשָּׁמַיִם גַּם כֵּן/יֵשׁ חֲלֻקָּה?" (עמ' 156-154).
שירי טבע ונוף ותיאורי מקומות בהם ביקרה, מקשטים את הספר ומוסיפים נופך משלהם לקובץ העשיר הזה.
על-אף כל התרחישים שהזכרתי, המשוררת נותנת עצה נבונה ומועילה בשיר "בים סמלים" (עמ' 124):
"תִּשְׁמְרוּ עַל הַקַּיָּם/כִּי הַקַּיָּם שֶׁלִי, שֶׁלְּךָ שֶׁלוֹ/שֶׁלָּנוּ!".
בספר הדו-לשוני "שמש חומות" השירים עוסקים במגוון נושאים, הנוגעים לאנושות כולה - כדאי לקרוא ולהתרשם.
