כשמאיימים עלינו לכלותנו

הקמת מדינת-ישראל בליבו של עולם ערבי עוין הייתה מלכתחילה מעשה נועז, ובשביל שיתקיים הלאה הוא מחייב נועזוּת מתמשכת אם לא מתמדת. לוי אשכול המנוח היה אומר "מתי כבר נגמור לבנות את הארץ ונוכל ללכת הביתה לנוח?", כאילו העתיד טומן בחובו מצב מדיני סטטי של מלאכה גמורה. אין ולא יכול להיות מצב כזה. ערנות מנומנמת ודריכות מרושלת הן מתכון בטוח לאבדון. הבסיס היחיד שיבטיח את קיומנו הוא עמידה ערנית ודרוכה על המשמר בכל רגע. לתמיד. בשביל כל העמים סביבנו אנחנו נטע זר. אין אפילו טעם לנסות להתערות בהם או לערות אותם אל תוכנו, בוודאי לא כאשר העוינות היוקדת הייתה למורשת העוברת מדור לדור. הניסיונות שלנו, החוזרים ונשנים לעייפה, להגיע להסדר כלשהו בין היהודים לערבים לא צלחו ואינם יכולים להצליח לעולם! אפילו ה"שלום" עם מצרים וירדן יכול להפוך למלחמת-דמים בכל רגע נתון. השלום המדומה עימם מתקיים, על-אף אי-יציבותו, משום שקדמה לו הכרעה כוחנית ברורה. כל צד יודע פחות או יותר מה תהא תוצאתו של עימות מזוין והתוצאה האפשרית מרתיעה. לפיכך, לא ייתכן הסכם בין היהודים לערבים בשטחי ארץ-ישראל ממערב לירדן בלי הכרעה כוחנית ברורה. הדבר קשה שבעתיים משום שהאוכלוסיות מעורבות ביניהן והדרך היחידה בה יכול להתחולל העימות הבלתי נמנע הזה היא מלחמת אזרחים בכל אתר ואתר. איש לא יוכל להימלט מהשתתפות בפועל במלחמה הזאת, לבד מאלה שיברחו מפה לגמרי. דבר נוסף ברור כשמש הוא שכל היהודים יתייצבו בצד אחד של המתרס וכל הערבים מעברו השני. כל הגופים והארגונים המשותפים יתבטלו מאליהם וסוף-סוף תיחשף האמת הכואבת במערומיה - אין ולא יכול להתקיים "דו-קיום" מתוך שיחות הבנה והסכמה. הכל יבינו שההכרעה מוכרחת! שמאל וימין, קדימה ואחור. מדינת-ישראל היהודית אינה יכולה להרשות לעצמה להיות דמוקרטית. יש יותר מדי נבלים ברשות הדמוקרטיה שהופכים אותה לאנרכיה בחסות החוק. חופש הביטוי וזכויות הפרט, כמו גם כבוד האדם וחירותו, קמו על החברה היהודית וכבר הם מאיימים לכלותה ולמחות את זכרה מעל פני האדמה הזאת. נחוץ משטר חירום מגביל של כל אלה, כמו גם גיוס היהודים והכשרתם לקדם את פני הרעה שכל מי שעיניים לו בראשו ושכל בקודקודו חייב לראותה ממשמשת ובאה. אפשר כמובן להתעלם מכל זה, לפטור את הדברים כדברי הבל ולהמשיך להאמין במרכזים לשלום ובתנועות שלום, לשפוך ממון על ניסיונות-סרק ולהתפלל לפתרון שמאחוריו היגיון כלשהו שלא יקום ולא יהיה. יש מקרים התובעים עצירת הדינמיקה המתגלגלת אל עברי פי פחת. החיזבאללה בצפון הוא איום ממשי, החמאס מדרום רחוק מלהרגיע ומאחוריהם תמיכה חזקה של אירן, סוריה מחכה לשעת כושר, טורקיה מחרה-מחזיקה אחריהם, אמריקה היא משענת קנה רצוץ, אירופה תעמוד לה מן הצד ובתוך ביתנו פנימה לבה רותחת המאיימת לפרוץ. מה אנחנו עושים? צעדה משפילה למען חייל חטוף, התפרעויות חצופות ומתמשכות של אנרכיסטים, מתאמנים לקראת משטי חבלה, מתרפסים בפני אומות העולם, מתחננים בפני אנטישמים שיואילו להחרים ולנדות אותנו, ומנסרים בחדווה ובששון את הענף שאנחנו יושבים עליו. יופי.